לפני 15 שנה כתבתי שיר על חוסר הפרגון בחברה הישראלית, וזכיתי לכך שחוה אלברשטיין תשיר אותו. לשיר קראו "קוקוס", אבל היום המשל החביב על עץ הקוקוס בעל הפרי המתוק והנדיב, שחסר בנוף ארצנו, כבר לא מספיק לתיאור שנאת האחים במדינה שבה הביטוי "מרי אזרחי" מתחיל להישמע ביותר מדי שיחות סלון. והנה, דווקא בימים טרופים אלה, נסענו תמר אשתי ואני לצפון לחפש שלווה, ומצאנו את הקוקוס האבוד.
זה התחיל בחמישי בערב בכנסייה בנצרת. הגענו לשם כדי לשמוע את וידא מח'יאל - זמרת נפלאה וסטודנטית במכללת "קולינג" לפיתוח קול שאשתי מלמדת בה. כשסיימה לברך את הקהל בערבית, פנתה וידא בעברית אל עמיתיה ללימודים במכללה והודתה להם על שהגיעו מרחוק כדי לשמוע אותה. אחר כך היא כבר לא דיברה. לא היה צורך. השירה הנפלאה שלה מילאה את הלבבות. מעט הערבית שלי אפשרה לי להבין את משפט הסיום של אחד השירים: "ביל איאם סבי" - "בימים קשים". בימים האלה, שבהם נהיה קשה לשמוע את קולם של מי מערביי ישראל שחפצים בדו־קיום, אני שמח שהגעתי לנצרת כדי להקשיב לקולה של וידא.
אבל השנאה שמולידה בימים אלו את הביטוי "מרי אזרחי" היא לא זו שבין יהודים לערבים, אלא השנאה של יהודים כלפי יהדותם. את התרופה לשנאה הזו גילינו במקרה למחרת: ביציאה מהיישוב שדה יעקב, ראיתי שלט קטן שמפרסם חנות לתשמישי קדושה. היות שכבר כמה חודשים אני יודע שהתפילין שלי פסולות, נסענו לכתובת שצוינה בשלט. בפתחו של אגף נפרד בביתו ישב אמציה - יהודי לא צעיר, ממוצא תימני, עם זקן, כיפה וזיק שובבות בעיניים.
מהשיחה איתו למדנו שיש לו שבעה ילדים, שהוא ממגורשי גוש קטיף ושעבד אחרי הגירוש במשרד ראש הממשלה כדי לסייע לבני נוער שנקלעו למצוקה, אחרי שבית הוריהם נחרב לעיניהם. מעניין לציין שמגורשי גוש קטיף לא חשבו על מרי אזרחי. במקום זה, כשילדיהם לא רצו להתגייס לצבא שהחריב את בתיהם, הם התקשרו לאמציה כדי שיעזור להחזיר את הילדים לחיק הציונות.
פתאום אמציה פנה אלי ואמר: "אתה יודע? גם אני מנגן - על קלרינט".
"מה אתה מנגן?"
"בעיקר ניגונים חסידיים".
"אבל אתה תימני, לא?".
"כן, אבל אשתי הונגרייה, בת לניצולי שואה. לפני שהיא מדליקה נרות שבת אני מתיישב ומנגן לה ניגונים מבית אבא שלה. אבל השיר שאיתו אני מכניס את השבת הוא תמיד 'ואולי לא היו הדברים מעולם' של רחל".
התקשורת החילונית בישראל מרבה לקרוא לאנשים כמו אמציה "חשוכים" או "בעלי חבר דמיוני". כך נוצר מחנה שמעז לקרוא למרי אזרחי כשאמציה מממש את כוחו הדמוקרטי.
השיר "קוקוס" מסתיים כך: "אל תגידו שזה כבר לא יקרה פה לעולם, יש כוח לזרע אהבת חינם, לגדול ולפרוח בלב האנשים, ושיר המשורר יכול לפקוח אוזני חירשים…".
כשכתבתי את זה, לא ידעתי שאני מתכוון לאמציה כשהוא מנגן לאשתו בקלרינט שלו שיר של רחל רגע לפני שבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו