זהירות, חוק הגיוס לפניך

כל כך הרבה ביטויי הפחדה נשפכים לעברנו בימים האחרונים מצד מתנגדי הממשלה השונים, שכמו ממתינים בחיכוך ידיים לחלץ עוד חלקיק סעיף קואליציוני, ולבנות סביבו תזה שלמה על בני האור ובני החושך. בעיקר החושך. למשל, הכותרת הראשית במהדורת השבת (אולפן שישי, קשת 12) היתה "ממשלת המהפכה". התואר האולטימטיבי שבגינו קמה בכלל הממשלה היוצאת, "שינוי", הפך בן־לילה ממונח הנושא מסר של תקווה לעניין מעורר חרדה - "מהפכה". אפילו "מהפכות הממשלה" היה יכול להישמע תקני יותר, אבל מישהו הפך את הסדר - ולא בכדי. "ממשלת המהפכה" מצטלצלת כמו "משמרות המהפכה". איראן עכשיו כאן. "ארדואן" הוחזר לטורקיה.

אז לא רק שיש הרבה מגמתיות וצביעות בכל התעמולה הבלתי פוסקת, והדרמה שמיוצרת סביב כל מדיניות שרק מוצעת - הניחוח המרכזי שמנסים לצבוע בו את הנעשה, או את הצפוי לקרות, הוא (שוב) דתי. אנטי־דתי ואנטי־חרדי. אבל הפעם המהלך הזה נקרא לדגל מסיבה נוספת.

הממשלה ה־36 תהיה ההומוגנית ביותר שהיתה כאן אי־פעם. בסוגיות הביטחון, החוץ והמשילות, ואפילו בעניין הרפורמות הנדרשות במערכת אכיפת החוק והמשפט - יש כמעט תמימות דעים מלאה. מתנגדיה יודעים שיהיה קשה מאוד לנגח אותה בנושאים הקלאסיים של ימין ושמאל. אף אחת מהשותפות לא תמצמץ כשהיא תבין שממשלה ימנית מזו - ספק אם תקום אי־פעם.

גם הדימוי של "הקיצונים" בממשלה עשוי לכהות עם הזמן. השמועות שכבר נוהרים אלסמוטריץ'מתאגיד השידור מכאן, והרמיזות לגבי כוונותיו לעבוד עם הדרג הפקידותי הקיים במשרד האוצר משם, יעזרו לו לתחזק את הדימוי החדש שהוא מנסה לייצר. ניתן לצפות שתמונותיו הבאות בעיתון כבר לא יהיו במלבוש חום מבית המשפט. ואפילו בנוגע לבן גביר, כשמדובר בענייני ביטחון הפנים, כבר יש שמדברים במונחים של "הצלחתך הצלחתנו", וזאת נוסף על הדימוי שניתן לו כבר, של "מגן על החיילים של כו-ל-נו".

אז אם יש סדק אחד, חרך אחד, שאולי דרכו ינסו לשבש את ההרמוניה בממשלה החדשה, הרי הוא נמצא דווקא על הציר הדתי. הקבוצה שהיתה יכולה להיות האהודה ביותר, לו רק היתה מצטרפת לממשלת השינוי ומאריכה את "חיי המדף" של לפיד בעוד כמה חודשים. זו שהיתה כפסע ממדליית התקווה, לו רק היתה חולקת עם גנץ את הפנטזיות שלו על ראשות הממשלה וממלאת את הדף הלבן שהעביר לה במיטב דרישותיה - הפכה לזו שעל גבה יתנהל עיקר המאבק בממשלה החדשה. אבל זה לא כל הסיפור. הקמפיין האנטי־דתי שהחל כעת יגיע לשיאו בדיונים על חוק הגיוס.

ארבע שנים וחמש מערכות בחירות, ואיכשהו העז הזאת מסרבת למות. המחלוקת סביב חוק הגיוס כבר מזמן לא מתנהלת במישור המהותי. זו לא השאלה מה יהיה גיל הפטור - הרי היו כבר הסכמות על הצעות מרחיקות לכת בנושא. וכן, הממשלה היוצאת הסכימה לתת כ־50 מיליארד שקלים לקבוצה שלא מוכנה לעשות אפילו שירות לאומי, מבלי לסנן לעברה "אבל שוויון בנטל". וגם סיבה מוסרית לא עומדת על הפרק, כששיעורי הגיוס בחברה הכללית מידרדרים ל־50 האחוזים, וכשבין המתגייסים מסתמנת חלוקה מעמדית־חברתית ברורה המנבאת את שיבוצם לתפקידים השונים.

ועדיין, ההצמדה של חוק הגיוס להצבעה על התקציב עלולה להפוך לעקב אכילס של הממשלה. היות שזה יהיה הנושא המשמעותי הראשון שבאמצעותו ינסו לערער את יציבות הממשלה, הקולגיאליות הכלל־קואליציונית תעמוד למבחן. יהא עליה להבין שאנחנו לא בזירה של שינוי, תרומה או שוויון, אלא במחוזות קמפיין פוליטי־תקשורתי לתחזוק דימוי "ממשלת המהפכה" פינת "מדינת השטריימל".

ולכן, במקום להמתין לתקציב כדי להתחיל לטפל בחוק, ההיערכות אליו חייבת להתחיל עם כינון הממשלה. זה יהיה אירוני, שלא לומר טרגי, אם מחוק הגיוס תיפתח - שוב - הרעה.