בשבוע שעבר הדליקו בבתי כנסת רבים את האורות כזיכרון ל"ליל הבדולח". הזיכרון נועד "לעשות צדק", לזכור את הרע ולהנציח את ההסתייגות ממנו. ח"כ בצלאל סמוטריץ' דורש חקירה של מעורבות השב"כ ברצח רבין, כדי לעשות צדק, וכדי למנוע פגיעות עתידיות - בהאשמות של הציבור הדתי בכלל והרבנים בפרט, ובפעולות פסולות של הארגון.
גם גב' נחמה תאנה ושאר המאשימות את הרב צבי טאו בכך שפגע בהן מינית מבקשות חקירה לשם הצדק ולמען ההגנה על הציבור - מפני מנגנוני ההשתקה הציבוריים ותקיפות עתידיות.
הרב טאו הוא מרבני המפתח במגזר הדתי־לאומי, ומהמנהיגים הרוחניים הבולטים בציבור החרדי־לאומי. תלמידיו הקימו ישיבות ומכינות קדם־צבאיות, ותלמידיהם רואים בו מורה דרך רוחני. מפלגת "נעם" היא המייצגת הפוליטית של התנועה הרוחנית.
מול המוניטין הזה ניצבה אישה אחת וטענה שהרב פגע בה מינית לפני שנים. מעגלי התמיכה בה מתרחבים, ובימים האחרונים כמה רבנים קראו לבירור העניין - לחובתו או לזכותו של הרב טאו.
להאשמה יש משמעות, ולאחר שהושמעה היא מרחפת באוויר ומטילה צל על המציאות. מה יעשה הנאשם? בכוחו לדחות אותה, להתעמת איתה, להוכיח שהיא שקרית ולפחות שאינה מהימנה. הוא גם יכול לשתוק. אולם, מה משמעותן של השתיקה וההתעלמות? לפעמים "שתיקה כהודאה", אך בדרך כלל השתיקה מבטאת את התקווה שההאשמה תישכח מן הלב, ותביעתה תשקע. נשק השתיקה הוא נשק של חזקים על חלשים. רק חזקים שותקים מול האשמות. חלשים נאלמים דום ולא מעזים להאשים. החלש לא יכול להרשות לעצמו לשתוק מול חזק שמאשים אותו. כלי שלישי שעומד למואשם הוא הכפשת המאשים, פגיעה במוניטין שלו ובכך בנאמנות שלו.
עבר זמן מאז שגב' נחמה תאנה האשימה ברבים את הרב טאו - והוא לא הכחיש, הוא לא סתר. הוא שתק, שתיקה של חזקים, שתיקה משפילה, האומרת שהמאשימה לא ראויה להתייחסות, ליחס רציני ומכבד. בנשק ההכפשה אחז מקורבו, אל"מ (מיל') הרב גבע ראפ, העומד בראש תנועת ההסברה "פנים אל פנים", כשטען שהמתלוננת פגועה בנפשה - אותה טענה ששימשה את מי שנודע בתור הרב מוטי אלון כשהואשם במגע פסול בתלמידו. אני מוטרד, כי בעולם הרבני, בעיקר אלו המצויים בעמדות "ליברליות" ואינם חלק מבית המדרש של הרב טאו, קוראים לבדק בית.
עד כה נאספו עוד תלונות של נשים הטוענות שנפגעו על ידי הרב טאו, והמשטרה פתחה בחקירה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה - הרב טאו נותר בשתיקתו הרועמת. שתיקה מכחישה שאינה מנקה ומטהרת אלא רק משתיקה, מאלימה ומעלימה את מי שחלשה וחסרת כוח ציבורי. הרב טאו עדיין יכול להשמיע קול. כמובן, הוא לא צריך להודות באשמה שהוא כופר בה, אך הוא קרוא להודות על עצם הבירור. בכך הוא יעודד את מי שנפגעו מינית להתלונן נגד הפוגעים בהם, ויתרום לטיהור שמו ולטיהור המחנה גם יחד. עדיין לא מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו