גאווה מול דעה קדומה - הגרסה הישראלית

כשאני הולך לישון בלילה - אני הומו. אני נשאר כזה גם אחרי שאני מתעורר, מצחצח שיניים ושותה קפה.

אני הומו כשאני קורא את העיתון בבוקר - ולמרבה ההפתעה, גם ברגע שאני לוקח את המפתחות ויוצא מהבית, ההומואיות באה איתי.

אני הומו במקום העבודה שלי, הומו בנסיעה באוטובוס, מול פקיד השומה אני הומו, וגם אצל רופא המשפחה. אפילו במצעד הגאווה, וגם בעת כתיבת שורות אלה, אני עדיין אותו הומו.

רגע אחרי היוודע תוצאות האמת, ברשימת הציונות הדתית יצאו בבליץ של חיוכים. היו"ר סמוטריץ' התייצב באולפן משל היה המרגיע הלאומי, ניחם את האזרחים שלא בחרו בו: "אני מבין את החשש, אבל אנחנו באים לעשות טוב".

מה שסמוטריץ' קרא לו "החשש", הוא במידה רבה גם מצבור ההתבטאויות והעמדות שהשמיעו חברי רשימתו בנוגע לקהילה הלהט"בית ולזכויותיה, ולהלן מדגם לא מייצג:

"יחסים חד־מיניים זה רע, נקודה" (הח"כ הטרי עמיחי אליהו); "כשבא גבר ואומר 'אני לא גבר - אני אישה' [...] אני לא מקבל את זה, זה אדם תימהוני" (הח"כ החוזר אבי מעוז); "זה שאדם הוא הומו - זו בעיה" (הח"כ החדש משה סולומון).

אז אכן יש חשש, וביום המחרת יצאו נבחרי הציונות הדתית בעקבות סמוטריץ' ובפיהם בשורה מרגשת: הם לא מתכוונים להיכנס לאף אחד הביתה, לפשפש במעשיו או במיטתו.

ח"כ אורית סטרוק אמרה בגלי צה"ל (גילוי נאות: בתוכנית בעריכתי) ש"במישור האישי, אנחנו לא הולכים להתערב לאף אחד באיך שהוא מנהל את חייו". גם אבי מעוז, שעות אחריה, צפר צפירת הרגעה בנוסח אחדות קהילות ישראל. אלא שרגע לאחר מכן המשיך והודיע כי יבחן דרך משפטית לביטול מצעד הגאווה בירושלים, ואחר כך גם בתל אביב. גם סטרוק חידדה: "אנחנו כן הולכים להסדיר את המישור הציבורי, משום שזו מדינה יהודית".

במתק השפתיים, בקמפיין האנטי־געוואלד שאחרי יום הבוחר, מבקשים בציונות הדתית לייצר הפרדה מלאכותית ודמיונית בין ההומו שאני בביתי לבין ההומו שאני מבעד לסף הדלת.

אבל זהות מינית היא לא דבר שאנחנו משאירים בבית, זו לא קופסה סודית שנשלפת מתחת למיטה בשעת לילה. מי שמנסה לצמצם את הלהט"ביות ולהציגה כאקט מיני בלבד, לא רק דן אלפי נפשות בארון לחיים של הסתרה, סבל וסכנה, אלא גם לוקה במוסר כפול: את הביטויים לזהות המינית ההטרוסקסואלית ("סטרייטית") אפשר למצוא בכל מקום - בחתונות המוניות, בהחזקת ידיים תמימה ברחוב, במערכת הלימודים (החתום מטה הוא בעל יחידת בגרות שכותרתה "בית, חינוך ומשפחה").

גם כשאיתמר בן גביר עומד על הבמה בליל ניצחונו המזהיר ומודה לאשתו אילה - זה ביטוי לזהותו המינית, ואיש לא חושב לסגור לו את המיקרופון.

אז לא, נבחרים יקרים, אתם לא עושים לנו טובה כשאתם "לא נכנסים אלינו הביתה", או כש"לא אכפת לכם מה כל אחד עושה עם עצמו", ואנחנו בטח לא צריכים לבקש מכם רשות לצאת מהבית ולהיות מי שאנחנו.

את ייסורי ההסתרה לוקח לפעמים שנים ארוכות לרפא, ומול כל מי שמבקשים לכבול אותנו אל גבולות מיטתנו צריך לומר - אנחנו להט"בים, ואנחנו בכל מקום.