אורח לחג הקורבן - ביקור ביידן בסעודיה

בסוף השבוע ציין העולם המוסלמי את תחילתו של חג הקורבן (עיד אל־אדחא), החשוב שבחגי השנה המוסלמית.

חג הקורבן מהווה את שיאה של העלייה לרגל למכה (החג'), אחת ממצוות היסוד החשובות באסלאם. מקורו בסיפור העקדה, סיפור נכונותו של אברהם אבינו להעלות את בנו לקורבן עד שהתערבותו של מלאך האלוהים עצרה בעדו וזימנה לו איל, שאותו הוא הקריב על המזבח במקום את בנו. המוסלמים מאמינים, כידוע, כי ישמעאל הוא הבן הנבחר שאותו ביקש אברהם להעלות לעולה בכעבה שבמכה, בחצי האי ערב.

השנה, לראשונה מאז פרצה מגיפת הקורונה, אפשר בית המלוכה הסעודי, שומר המקומות הקדושים, לכמיליון מבקרים להגיע למכה, ובהמשך השבוע, לאחר שיסתיים החג, הם נערכים גם לקבל את פניו של עולה רגל מעט שונה - נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, המגיע לביקור ראשון כנשיא באזור.

ביידן אינו מגיע לסעודיה כמנהיג כל־יכול הבא לפקוד את נתיניו ובעלי בריתו, אלא "כעני בפתח", הזקוק למארחיו לא פחות משאלו זקוקים לו, בעיקר כדי להילחם בעלייתם של מחירי הנפט המאיימת לפגוע בסיכוייו לשוב ולהיבחר לתקופת כהונה נוספת.

אין זה אפוא אותו ביידן שגמר אומר כשנכנס לבית הלבן להעניש את הסעודים, ובראש ובראשונה את יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, בשל רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י. זה, אגב, גם לא הנשיא טראמפ, שהגיע לאזור במטרה מוצהרת לגבות את בעלי בריתו הערבים במאבקם באיראן, ולקדם במלוא הכוח תהליך של שלום בינם לבין ישראל.

לקראת הביקור רבו הדיווחים על פריצת דרך צפויה ביחסי ישראל וערב הסעודית שתאיץ וגם תיתן פומבי לתהליך ההתקרבות בין שתי המדינות, אלא שספק אם פריצת דרך שכזו תתחולל בשבוע הקרוב, ונראה כי נצטרך להמתין בסבלנות עד שבסעודיה יבשילו התנאים לכך.

זה שני עשורים שישראל וסעודיה מקיימות דיאלוג מדיני ברמות הגבוהות ביותר, ובצילו הולך ונרקם שיתוף פעולה ביטחוני קרוב. ההדלפות על אודות ההתקרבות בין שתי המדינות הפכו זה מכבר לשיטפון, ששני הצדדים אף אינם טורחים עוד להכחיש. הסעודים העניקו אישור לחברות תעופה זרות לטוס מישראל ואליה מעל לשטחם, ועתה גם החלו להעניק אישורים שכאלו למטוסים ישראליים. ואולם, גולת הכותרת של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות נמצאה בדיווח על אודות מפגש הרמטכ"לים ממדינות האזור בשארם א־שייח' בחודש שעבר, שבו השתתף, לצד הרמטכ"ל הישראלי, גם הרמטכ"ל הסעודי.

בשנים האחרונות מתבלט יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, כמי שמבקש לדחוף את ארצו קדימה אל המאה ה־21, ובמסגרת זו, כצעד מתבקש ואף הכרחי, גם לכונן קשרים עם ישראל. אלא שסעודיה אינה מדינת האמירויות או בחריין. היא מדינה גדולה, בעלת שאיפות הובלה והנהגה של העולם הערבי והמוסלמי. יש בה חוגים דתיים שמרניים בעלי משקל ועוצמה החוששים מפני שינוי וקדמה.

הסעודים אפוא זהירים, ומעדיפים להתקדם לאט ועל בטוח. אבל עובדה היא כי הם מרימים אט־אט את המסך מעל למערכת הקשרים שלהם עם ישראל, וכך החשאי והסודי הופכים לגלויים.

נראה שגם חוגים נרחבים בדעת הקהל בממלכה מבינים כי קידום היחסים עם ישראל חשוב לממלכה אפילו יותר משהוא חשוב לישראל. ועל כך ניתן לומר שאם בעבר כל מי שנשא את עיניו לעמדת הנהגה בעולם הערבי התרחק מישראל כמו מאש, הרי היום הוא מבקש את קרבתה.

שתי המדינות חצו אם כן את נקודת האל־חזור, אבל נראה גם שעם כל הכבוד לביידן, את קצב ההתקדמות של יחסי ישראל וסעודיה לא תקבע ארה"ב, אלא דווקא איראן, שצילה המאיים הוא אחד הגורמים המרכזיים בברית ההולכת ונרקמת בין ישראל לבין המרחב הערבי שסביב לה.