האם כבר הוכשרה השעה לחבר מחדש את כל חלקי העם?

כמו הרבה רגעים מפתיעים ומוזרים בחיי, אני מוצא את עצמי ברגעים אלו כותב מאמר סיכום למגזין "שישבת" של "ישראל היום". אני בטוח שרבים מהקוראים מרימים גבה. מה למענדל ראטה, בנו של אדמו״ר מהזן השמרני, נינו של מייסד השושלות החסידיות של מאה שערים, ול"ישראל היום"?

בשבוע שעבר פורסמה כאן כתבה עלי, שבה שוחחתי עם חנני בלייך על שיר האהבה שהוצאתי לפני חודשיים, על חשבון הטיקטוק שאני מפעיל, ועל ה"מהומות" שאני רגיל לחולל בחברה החרדית עם אמירות שאוזניה אינן מורגלות בהן. מי שקרא את הכתבה מבין, אם כך, שלכתוב מאמר לעיתון ישראלי שמדבר אל כלל העם היהודי הוא עניין די טבעי לנשמה שכמותי. נשמה היושבת בצידי הדרכים, קשובה למנגינות השונות בחברה הישראלית ומנסה לשרטט אמירה השואבת את רוחה מתוך פסיפס המנגינות.

אני יושב לי ברובע החרדי באשדוד, וליבי אל החברה הישראלית כולה, אל כלל העם היהודי היושב בציון. למשפחה אדמו"רית נולדתי, עם ייעוד לכאורה להיות בבוא היום עוד אדמו״ר בשושלת חסידית. אך בהיותי נער בישיבה הבנתי שאני רוצה משהו אחר. להיות מחובר למשהו הרבה יותר גדול. הבעל שם טוב (סבא רבא שלי) לא חיפש לבנות קהילה חסידית או מוסדות לתלמידים מצוינים. הוא רצה לדבר עם העם היהודי. לכן הוא העדיף לצאת למסע על פני עיירות וכפרים, לחבק אנשים, לצבוט בלחיי ילדים טהורים ולהגיד להם: "אנשים יפים, כמה אני אוהב אתכם. איזה כיף לפגוש אתכם". הוא רק רצה לאהוב. להיות מחובר בנשמתו אל כל עם ישראל.

ביום שישי האחרון, עם צאת העיתון, צעדתי רגלית מהרובע החרדי באשדוד (רובע ז׳), שאני גר בו, אל רובע ו׳ הסמוך. מוכר קיוסק אחד אמר לי ששם אוכל להגניב לי את העיתון. בדרך שאלתי בחור אחד כבן 17, לא דתי, איפה אפשר להשיג את העיתון, והוא ענה לי: "בוא, אני הולך אל הכיוון, אתה יכול ללכת איתי". כך הלכנו ודיברנו, אולי שבע דקות. לא יודע איך לתאר לכם את זה, אבל הסצנה הזאת היתה כל כך יפה ונוגעת. אמרתי לעצמי, האמת? כל יום אני רוצה ככה. לפגוש עוד נשמה יהודית החיה במרחב תרבותי שונה ממני וליצור מפגש בין עולמות. יש לי חלום ישן לעשות יום אחד את כל שביל ישראל רגלית, רק בשביל זה. כי כבר מזמן אני מרגיש שהשלמות שלנו היא רק החיבור בין העולמות.

באתי מעולם שיש בו הרבה מאוד לימוד תורה, ואני פוגש סביבי עולם שיש בו הרבה צבע, יופי, אהבה, תרבות ואמנות. השלטים ברחוב החרדי מבשרים על שיעורי תורה, והשלטים ברחוב החילוני מספרים סיפור אחר, שמרתק אותי לא פחות. בהחלט הייתי רוצה ללכת בכל שבוע להופעות אמנות ושירה, או לפסטיבלים שיש בהם ביטוי לנפש, לגוף ולרוח. פעם אמרתי לחבר חרדי שהתורה זה כמו מים, אבל בשביל מים צריך גם כוס טובה. התורה היא לנשמה, אבל בשביל לקבל אותה בצורה נכונה צריך כלי בריא. נפש בריאה בגוף בריא. ומה קורה כאשר המים לא יושבים בתוך הכלי? מתגעגעים המים אל הכלי, והכלי אל המים.

בבית המדרש שממנו אני בא לומדים הרבה תורה, אבל התורה הזאת מתגעגעת למרחב, לכלי בריא, לנפש בריאה שתקבל אותה. יש מים, אך אין כלי מספיק בריא למים הללו. ומי שיכול להעניק לתורת ישראל את המרחב והכלי הבריא הזה הוא בעיניי דווקא הציבור הזה, שאולי לא גדל בישיבות אבל בנה את הארץ בגופו ויצר תרבות יהודית ישראלית עשירה ובריאה, בנפשו וברוחו. האם כבר הוכשרה השעה לחבר מחדש את כל חלקי העם וליצור אמירה יהודית עשירה שכזאת? לא מעט חברים חרדים צעירים לוחשים לי באוזן שכן, הגיע הזמן.