האיוולת של ביה"ד הבינ"ל מזיקה גם לצד הפלשתיני

בעוד מטחי טילים משוגרים אל ערי ישראל, הזדרזה התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג, פאטו בנסודה, להודיע כי תחקור את האפשרות שבמהלך הלחימה ב"פלשתין" מתבצעים פשעי מלחמה. לכאורה, הייתה ישראל צריכה לקדם זאת בברכה: שהרי מה שחמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני מעוללים בראש חוצות הוא פשע מלחמה כפול על פי אמנת רומא משנת 1998, הקובעת את סמכויות בית הדין. ירי במתכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה על פי חלק ב', פרק שמונה, סעיף 2, סעיף משנה ב/1; ירי המבוצע תוך הסתתרות בקרב אוכלוסייה אזרחית - על פי אותו סעיף, סעיף משנה ב/23.

אלא שלמרבה הצער, לא פושעי חמאס הם שיעמדו במוקד חקירתה של בנסודה (ואם כן, מה אכפת להם?). הודעתה הקודמת בנושא החקירות בחרה כנקודת התחלה בזמן - בהתאם להחלטה בשעתה של "מועצת זכויות האדם" של האו"ם - דווקא את היום שלאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ביולי 2014, כך שברור כי תגובות ישראל, ולא פשעי חמאס, הן המעניינות את התביעה. כך גם עתה, אם כי יש אולי עוד מקום לתקווה כי מחליפה הבריטי של בנסודה יבחן מחדש את "מצעד האיוולת", המקעקע את סמכותו של בית הדין והופך אותו לקרקס פוליטי.

לישראל ולידידיה בעולם חשוב להדגיש כי חומרתו של המעשה אינה נובעת רק מן העלבון הגלום בו לקציני צה"ל ולחייליו. אלה אכן עושים מאמצים יוצאי דופן, כמו "הקש בגג", כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים. מדיניות זו מודגשת עד כדי כך שהדברים מעוררים תהיה - טבעית, אם כי לא מוצדקת בנסיבות העניין - בקרב תושבי ישראל, החשים שהם וילדיהם סומנו כמטרה לרצח.

אבל לא הנזק הנגרם לשמנו הטוב הוא החשוב, אלא העידוד שהודעות התובעת כבר העניקו לטרור. כאשר צילו של איום התביעה נופל דווקא על הצד המתגונן, זוכה התוקפן בפרס כפול. מכיוון ששאלת הלגיטימציה היא כשלעצמה, בנסיבות אלה, חלק משמעותי של משוואת ההרתעה, גוברת המוטיבציה של גורמי הטרור לתקוף, ונפגעת יכולתן של מדינות שומרות חוק להגן על עצמן.

בחשבון אחרון, עיקר הנזק שייגרם הוא דווקא לצד הפלשתיני עצמו - ולכל עם שגורמי טרור מתיימרים "להגן" על ערכיו ואינטרסיו. פרס עידוד מעין זה לטרור ולתוקפנות קולע עמים שלמים למעגל של אלימות. דווקא בשל יומרותיו של בית הדין, מעגל זה רק ילך וייעשה יותר ויותר מסוכן.

מעבר לכך, גם החלטת התובעת כי שטח "פלשתין" מוגדר על ידי קווי 4 ביוני 1967, כולל בירושלים, טומנת בחובה פגיעה ארוכת טווח באינטרסים של העם הפלשתיני (להבדיל ממנהיגיו, המפיקים תועלת מהנצחת המצוקה). היא מקבעת ציפיות בלתי ריאליסטיות במובהק לגבי תוכניו של הסדר הקבע, ולכן חוסמת בפועל את הסיכוי להסכמי פשרה הניתנים ליישום - ולפיכך מנציחה את הסכסוך.

הכותב משמש סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), שימש סגן ראש המועצה לביטחון לאומי ובכיר באמ"ן