לקחי אלטלנה

74 השנים שחלפו מאז התחוללה פרשת אלטלנה אולי עדיין לא מעניקות את הפרספקטיבה המספקת. אבל אנו, שמוצאים עצמנו כמעט מדי יום נוכח אתגר פנימי ומכשול חיצוני, איננו פטורים מלזכור את עברנו ולנסות ללמוד ממנו את הלקחים הנדרשים, כדי להימנע מטרגדיות מיותרות ומקורבנות לא הכרחיים.

המחיר המיידי והישיר של תקיפת אלטלנה היה 19 הרוגים: 16 הרוגים מקרב אנשי האצ"ל, ושלושה חיילי צה"ל, אנשי ההגנה.

כאשר הגיעה האונייה ועליה כ־900 עולים מאירופה הבוערת וכלי נשק רבים ואיכותיים, ועגנה בחוף כפר ויתקין, התנהל מו"מ בין נציגי הממשלה הזמנית לבין מפקדת האצ"ל. בהוראת בן־גוריון הופסק המו"מ וניתן אולטימטום - בתוך עשר דקות על אנשי האצ"ל להיכנע כניעה מוחלטת ולוותר על דרישותיהם.

בגין לא השיב לאולטימטום, ובתוך זמן קצר פתחו אנשי הצבא באש. השאלה הראשונה הנשאלת היא, האם המשך המו"מ סיכן את ריבונות ישראל ואת סמכות הממשלה?

ברור שהתשובה לשאלה הזאת היא שלא היה כל סיכון. האצ"ל כבר הכריז על התפרקותו. אנשיו כבר צורפו לצבא, לא בעמדות פיקוד כמובן, עמדות שהיו שמורות לאנשי ההגנה והפלמ"ח, מה שמצמצם את מידת הסיכון למרד בתוך הצבא.

לא היתה אף לא דרישה אחת של האצ"ל, אשר היה בה ערעור על הסמכות המלאה של הממשלה ועל המונופול שלה בהפעלת הכוח.

בנאומו למחרת הכרזת העצמאות אמר בגין: "ובחלק זה של המולדת, בחלק המשוחרר, בחלק שבו ישלוט החוק העברי - והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו - אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים נבונים, לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם, ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא".

לא היה שום בסיס לפקפק בדבריו, אולם לא רק בדברים הוכיח בגין את גישתו - ברגע שנודע לו על צאת האונייה לדרכה הוא עדכן את משרד הביטחון, ובהתאם להנחייתם עגנה הספינה בחוף מול כפר ויתקין, אזור בשליטה מוחלטת של אנשי ההגנה. מי שמתכנן פוטש לא נוהג כך.

שאלה שנייה שראוי שתישאל היא, האם היתה נדרשת עוצמת האלימות שהופעלה נגד אנשי האצ"ל? רבין מספר בספרו "פנקס שירות", שברגע ששמעו אנשי הפלמ"ח בחוף תל אביב כי בגין על הספינה, הם הגבירו מאוד את האש בשאיפה לחסלו (חלקו של רבין היה מאוד שולי באירוע, במקרה נקלע באותו יום לתל אביב כשהגיע מהחזית לירושלים. יש המנסים בשנים האחרונות להעצים את חלקו מתוך חשבונות אחרים ומתוך חוסר נאמנות לאמת היסטורית).

כלומר, לא רק עצירת פוטש, אלא גם חיסול יריב פוליטי, עמדו לנגד עיני היורים באנשים שקפצו מהספינה בניסיון להגיע לחוף, לאחר שהאונייה החלה לטבוע. אנשים שהיו לא חמושים והניפו דגלים לבנים, ובכל זאת המשיכו לירות לעברם. לא איום על המדינה הצעירה ולא סיכון המשטר היו בבסיס הטרגדיה, אלא התעקשות על סמכותיות לא מידתית וניסיון לפגוע ביריב פוליטי. נס גדול היה לנו שליריב הפוליטי קראו מנחם בגין.

הכותב הוא ראש מרכז בגין