היכונו למחאת האוהלים החדשה

המצב בשטח מבעבע. אנו אומרים זאת מעל כל במה זה זמן. אלו לא מילים לשם מילים, אלא תיאור של המציאות העגומה כפי שהיא משתקפת מעיניהם של מי שנותנים את הסיוע לנזקקים.

הקורונה החריפה והקצינה בין המעמדות בישראל. אנשים שבעבר לא חשבנו שיגיעו לכלל סכנה, הצטרפו לצערנו למעגל העוני. השפעת המלחמה באירופה על המצב הכלכלי העולמי, האינפלציה ועליית המחירים, אבל מעל לכל אלו המכה הקשה ביותר, ואולי הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית: מצוקת הדיור.

אלה לא רק הצעירים שרוצים לגור בסמוך למוקדי הבילוי בעיר הגדולה. אלו לא עוד משימה קשה ויעד שנראה רחוק.

דירה היום בישראל נראית כמטרה בלתי אפשרית להשגה, ולא רק בתל אביב, אלא כמעט בכל מקום במדינה.

תחשבו, למשל, על אם חד־הורית שהתגוררה בדירת שלושה חדרים בחדרה, בשכר דירה של כ־2,500 שקלים בחודש עד לפני שנה.

היום אותה גברת משלמת על דירתה כבר יותר מ־3,500 שקלים. בהנחה שהשכר שלה לא השתנה בשנה האחרונה, ואם מחשבים את עליות המחירים הנוספות במחירי האנרגיה, המזון ועוד במאות שקלים בחודש, כיצד היא תוכל לשרוד ולעמוד בכל ההוצאות? על רכישת דירה בכלל אין מה לדבר.

ואם כבר בשכר עסקינן, בתקופה שבה נראה כי במקום ללחוץ חזק על הבלמים בכל הקשור ליוקר המחיה דווקא ניתן דרור לדוושת הגז, הדיונים על העלאת שכר המינימום המתינו לחברי הכנסת, ובסופו של דבר האזרח הפשוט שיושב בבית וממתין לבשורה מנבחריו חזה בקרבות פוליטיים בין הקואליציה לאופוזיציה בסוגיה כל כך חשובה וכבדת משקל.

במקום שכולנו ננצח, ושכר המינימום יועלה בצורה משמעותית ובאופן מיידי, עדיין לא ברורה התמונה המלאה אם ומתי יעלה. כזכור, לפי התוכנית השכר עצמו יגיע ל־6,000 שקלים רק בעוד ארבע שנים.

כותרות מהדורות החדשות, שערי העיתונים והשיח ברשתות החברתיות בעניין מחירי הדיור קיימים ונוכחים. קבוצות מחאה מתחילות לקום, וכולם מבינים שהמצב הזה פשוט לא יכול להימשך. אני משוכנע שגם ההנהגה יודעת זאת. זה כבר לא בשוליים, לא מתחת לאדמה ולא משהו שאפשר להסתיר. כיום המציאות בישראל היא שרק מי שנמצא במעמד הנושק לעליון, או מי שהתמזל מזלו וזכה בירושה מכובדת, יכול להגיע לקורת הגג המיוחלת או לשלם שכירות ללא דאגות מטרידות.

ואולם בישראל כמעט כמו תמיד, גם כאשר כל הנורות האדומות דולקות רגע לפני האסון, שום דבר לא קורה בפועל. אנחנו כבר מכירים בעל פה את כל המחדלים הללו ומיותר לציינם בשורות אלה.

נוצר רושם שמבחינה חברתית אנחנו בנקודת קצה, ובעוד רגע סיר הלחץ יתפוצץ. לצערי הרב, כפי שקורה בהרבה מקרים אחרים - למשל, כביש מסוכן שרק כאשר חיי אדם נגדעים בו אז מתוקנים בו הליקויים - כאן רק כאשר יקרה מעשה קיצון ונואש של אדם שאבדה תקוותו (ואני מתפלל שלא נגיע לשם), אולי אז האדמה תרעד.

את כל זה אפשר היה למנוע  מזמן, וצריך לעצור מייד. מחירי הדיור הם לא גזירה משמיים. הם הזנחה פושעת של שנים רבות, שמאיימת על כל הציבור הישראלי כיום. על כל מי שעוסק במלאכה לנקות שולחן מכלל העיסוקים האחרים ולהציג פתרונות ברורים ומיידיים לטיפול בדיור. בלי סיסמאות, בלי תוכניות גרנדיוזיות על הנייר, בלי מצגות מעוצבות, ובעיקר - בלי למכור חלומות היום ולזנוח את השטח מחר. אחרת, ייפלטו רבים בתקופה הקרובה אל מתחת לקו העוני והאוהלים לא יהיו ברחובות רק לשם המחאה, אלא באמת ישמשו קורת הגג לאזרחים.

האוהלים הפעם לא יהיו רק פני המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב - הם יהיו מצפון עד דרום ובכל נקודה על המפה.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון פתחון לב, הפועל לשבירת מעגל העוני בישראל