כשאורבך מתייאש, אולי אלוהים יעזור?

ספק עד כמה ההיסטוריה הפוליטית שלנו תזכור את חה"כ ניר אורבך, אבל "הניסוי איתכם נכשל", שהטיח באנשי רע"מ, הפך מטבע לשון שמשקף את מצבה העגום של הקואליציה הנוכחית.

לכאורה, מדובר בשיקוף מציאות. הקואליציה המורכבת־מוזרה, שהתגבשה ביוני 2021, מגיעה לסוף דרכה. אנשי רע"מ לא תמכו בהארכת תקנות יו"ש ותרמו לניקוב הספינה המחוררת של קואליציית בנט־לפיד. למעשה, הקריאה הזו משקפת ייאוש פוסט־ציוני של ממש.

נתחיל בנמענים: אורבך הוא חלק ממפלגתו של רה"מ, שהיתה אמורה להיות העוגן המובן מאליו של הקואליציה. שניים משבעת חבריה עזבו את הקואליציה, ואורבך עצמו מאיים חדשות לבקרים ומודה שהוא במו"מ עם האופוזיציה. אבל מי הכשיל את הניסוי? מובן שה"ערבים".

ובאיזה "ניסוי" מדובר? אורבך מכוון לפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה מפלגה ערבית, שאינה מפלגת לוויין של מפא"י, היא חלק מהקואליציה. מדובר בתקדים היסטורי שנולד מאילוץ פוליטי מצד אחד, ומהכרעה פוליטית מצד שני של מנסור עבאס ורע"מ, שכיוונו באופן ברור להיות חלק מהשלטון (בין שהליכוד ובין שיש עתיד ירכיבו ממשלה), והצליחו.

אם הניסוי לשותפות פוליטית יהודית־ערבית נכשל, מה זה אומר על מדינת ישראל? זו שהוקמה על בסיס שוויון גמור ומוחלט "ללא הבדל דת, גזע ומין"? מה זה אומר על חמישית מאזרחי ישראל? מה זה אומר על היכולת להביא לסיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני, או לפחות לצמצמו במידה ניכרת?

הייאוש מה"ניסוי" הוא ייאוש מהציונות, שהביאה אותנו לכאן; ייאוש מהחיים שלנו במזרח התיכון; ייאוש שפוגש משיחיות ואלימות בגבעות יהודה ושומרון. כי אם ה"ניסוי" נכשל, אז כל שנותר לנו הוא להשליך יהבנו על התערבות אלוהית או לנסות בכוח הזרוע לייצר מציאות בשטח שאולי תביא לייאוש פלשתיני.

הייאוש של אורבך מובן, אבל ילדותי. אם הפתרון באזורים שמאלניים־ליברליים הוא עזיבה, הפתרון של אורבך הוא שבירת כלים וניסיון לכפות מציאות אחרת. אם מפא"י המיואשת רצתה "להחליף את העם", אורבך רוצה להחליף מציאות.

העם חכם, במובנים רבים, ממנהיגיו. במחקר חדש של מכון אקורד ניתן לראות מהפך של ממש באמונה של הציבור הישראלי בפוליטיקה יהודית־ערבית. התמיכה בקואליציה עם מפלגות ערביות זינקה בציבור היהודי מ־24% במארס 2021 ל־37% במארס 2022. בקרב אזרחי ישראל הערבים התמיכה עולה על 50%.

האם זה פשוט? ודאי שלא. חלק מתומכי השותפות הפוליטית אינם תומכים בממשלה הנוכחית. החיבור עם רע"מ זוכה לקמפיין ארסי חסר תקדים. מי שהכשיר אותם וניהל קמפיין כ"אבו־יאיר" מצייר אותם כתומכי טרור ומנסה לעודד חזרה לקווי מאי 2021, כאשר לא יעלה על הדעת לשתף את "הערבים" במשחק הפוליטי הקואליציוני.

דווקא השילוב המעמיק של הערבים בישראל בכלכלה ובחברה, וכוחם הגדל בזירה הפוליטית, מובילים להתנגדות הזו ולקריאות הייאוש. פטריוט ישראלי צריך לדחות את הייאוש ולהתגייס כדי שה"ניסוי" יצליח.