40 לבופור: לא התודעה עיקר

במסגרת ציון ארבעים שנה למלחמת לבנון, צוין יום השנה לקרב על הבופור, שנחקק בפנתיאון הישראלי כאחד הקרבות ההרואיים שידעה ישראל.

קרב זה היה אחד השנויים במחלוקת, שכן ההצדקה לו היתה בעיקר פוליטית. המבצר הצלבני מהמאה ה־12 נחשב לבעל חשיבות סמלית רבה עבור הפלשתינים ומשום כך גם עבור ישראל, זאת אף שעיקר האיום שנשקף ממנו היה עבור כפרי הנוצרים ששכנו למרגלותיו. לפיכך, בקרב קצינים בכירים בצה"ל התעורר ויכוח בנחיצותו של כיבוש הבופור, משום שמסלול ההתקדמות של צה"ל שונה, ולא הצריך זאת עוד - האוגדות של צה"ל חצו את הגבול והשאירו עד מהרה את המבצר מאחוריהן. מפיקוד הצפון אף יצאה פקודה לביטול המשימה, אולם היא לא הגיעה ליעדה.

הקרב הקשה והמיותר עלה בחייהם של שישה חיילים מגולני. מאבקם של הורי ההרוגים בקרב לבירור העובדות ומטרת הקרב, הוליד לימים את תנועת המחאה נגד המשך שהיית צה"ל בלבנון, שנמשכה 18 שנה. רק ב־2006 נעתר צה"ל לבקשתן החוזרת ונשנית של המשפחות לערוך תחקיר מקיף על הקרב, תחקיר שלא סיפק תשובה לשאלה, מדוע נכבש המוצב.

באותה שנה, מלחמת לבנון השנייה שכללה את העיסוק הצבאי בעיצוב תודעה לדרגת פולחן, והדרג הצבאי והמדיני כאחד עסקו בשאלת "בימוי הניצחון".

כך, נצטוו כוחות קרקעיים של צה"ל (לא פחות מחמש פעמים) להשתלט על העיירה בינת ג'בייל, שלא היתה מטרה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה, אך שם נשא נסראללה לאחר הנסיגה הישראלית במאי 2000 את נאום "קורי העכביש" המפורסם שלו. השם שניתן למבצע בבינת ג'בייל - "קורי פלדה" - מעיד על החשיבות התודעתית הרבה שיוחסה לו. באחד מניסיונות ההשתלטות על העיירה, המשימה שניתנה לכוחות היתה להגיע עד הבניין ששימש, לפני הנסיגה במאי 2000, מפקדת החטיבה המערבית ברצועת הביטחון, ולצלם את דגל ישראל מתנוסס מעליו - זאת אף שאותו כוח היה כבר מצפון לבינת ג'בייל, בדרך להשתלט על שטחים שמהם שיגר חיזבאללה קטיושות לעבר ישראל. סך כל "מתקפות הדגל" עלו בחייהם של שמונה חיילים.

בשתי הדוגמאות הללו, מבלי לגרוע מגבורתם ומדבקותם של הלוחמים במשימה - מפוקפקת ככל שתהיה - הוצאו לפועל מהלכים צבאיים שערכיותם וחשיבותם מוטלות בספק, ואשר מטרתם היתה לקבע בתודעת כלל קהלי היעד שצה"ל ניצח, וזאת ללא קבלות משמעותיות בשטח.

על רקע הנכונות הפוחתת של מקבלי ההחלטות בעשורים האחרונים לשימוש בכוח, גובר העיסוק הצבאי בניסיונות השפעה על תודעת היריב, מתוך מחשבה שבאופן הזה ניתן להשפיע על רצונו להילחם, וכך ניתן להשיג הכרעה במחיר נמוך יותר. אלא שללא פגיעה מהותית ביכולת הלחימה של היריב, ישראל נידונה לסבבי לחימה חוזרים ונשנים, שבמהלך כל אחד מהם היא משלמת את מחיר הססנותה בסבב שלפניו. הגיע הזמן לזנוח מונחים דוגמת "תודעת ניצחון" ו"דימוי ניצחון" ולחתור להישגים ממשיים ולא פיקטיביים, הן לשם חיזוק ההרתעה הישראלית והן למען תדע כל אם עברייה שבניה לא הוקרבו לטובת מבצעי תודעה.