ואז הפכתי לעיוור

היום יום ה־6/6, יום העיוורון העולמי. הזדמנות טובה לספר שאף אחד לא הכין אותי למה שקרה באמצע שנות ה־20 לחיי.

מדי פעם עולה בי המחשבה שאילו הייתי יודע שאפסיק לראות באיזשהו שלב בחיים, הייתי מתארגן על עצמי אחרת. לומד פסנתר בקטע אובססיבי וחדור מוטיבציה, כי המציאות הוכיחה שעיוורון משפר שם איזה משהו; קונה המון בתים (כשעוד היה אפשר) והופך לטייקון תימני מקומי של נדל"ן; אולי לומד פסיכולוגיה - שני תארים + תזה + דוקטורט, ומתאדה לאיטי באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה. אבל אף אחד לא גילה לי, ולא חלמתי חלום נבואי, והתעקשתי ללכת בכיוונים הפוכים לכל מה שמיינסטרים.

יש הקלישאה של המורים: "ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", ואני אומר - "עיוור צריך רק מעסיק אחד שיאמין בו".

בן 26, איבדתי לאט את הראייה, ניסיתי לחשב מסלול בנסיבות החדשות. עדיין התייסרתי על העובדה שאני לא מזהה חברים במדרכה ממול, שלא מבינים למה הפסקתי להגיד שלום. מפנה את עצמי לכל מיני גורמים שמונו על ידי המדינה לסייע לי לארגן מחדש את חיי ומגלה חבורה של אנשים מלאי יומרנות והתנשאות שמשאירים אותי חסר מילים ומיואש בכל פעם מחדש, ועדיין ממשיך לסחוב את עצמי קדימה והלאה. משלים בגרויות באמצע החיים ומקשט לי את הרזומה בתואר מאוחר.

הייתי עסוק בחופים היפים של בת ים ובעבודות מזדמנות של מתבגרים "מהסוג החשוב", עובר לדירה שכורה עם בת הזוג ומנסה למצוא עבודה כדי להרוויח שכר נוסף על קצבת נכות כחושה ועצובה.

ואז, ב־2004, הגיע טוויסט בעלילה: מודעת דרושים מוזרה המחפשת עיוורים ולקויי ראייה להיות מדריכים/ברמנים בפרויקט בשם "דיאלוג בחשיכה".

הגעתי לראיון, עברתי בקלות ובהצלחה - כי כעיוור אני די מרשים. מאז אני לוקח חלק בהובלת מוזיאון הילדים, ולצד נבחרת הנבחרים, בעיצוב דמותה של אחת התערוכות המצליחות בארץ.

למרות אהבתי ונאמנותי לטייל בדרכים צדדיות, אני קודם כל דוהר בריצה מאומצת לעבר איזושהי פסגה, יעד גבוה. שובר קירות בדרך, מגיע ונהנה לרגע קטן, וחוזר לשביל הצדדי.

אז כאמור התקבלתי, והדרכתי כמיליון קבוצות, מאוהב בקהל (עד היום), עבדתי בלי סוף - בוקר, צהריים, ערב, סופ"שים, נרתם לכל רעיון, לכל ניסיון, לכל בלת"ם, לכל פורמט, עם אהבה אינסופית למקום הזה ששינה לי את ה"אני" וריפא בי חלק גדול ממה שנפצע לי בדרך. אני פורץ את גבולות הגזרה ויוצא להיות אחראי משמרת (נשמע טיפשי אבל בכלל לא מובן מאליו, שכן עיוורים ולקויי ראייה הדריכו בחושך בלבד - מין אקסיומה שעם הזמן נמסה והפכה לשלולית), וכל שלב כזה נרכש בזכות.

אין מתנות חינם, כל התקדמות היתה ניצחון מרפא, כל הזדמנות נחטפה בחיבוק עוצמתי, וכל זה מתנקז לרגע אחד של קבלת ניהול המקום. אז היום אני מקשט לי את הרזומה ב"מנהל דיאלוג בחשיכה" ומקווה להמשיך להיות שם לצד האנשים שאני כה אוהב.