באחת מנבואותיו חוזה ישעיהו מציאות שכמעט בלתי אפשרי לדמיין: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". גם אם ישעיהו התייחס כנראה לעמים ממש, הנה השבוע זכינו שנבואתו התגשמה מול עינינו, גם אם באופן חלקי.
בתחילת השבוע התגוששו שני עמים סביב הר הבית והעיר העתיקה. 70 אלף צועדים שהניפו דגלי ישראל עברו דרך שער שכם וסיימו בריקוד הדגלים המסורתי בעיר העתיקה, מציינים 55 שנים לשחרור ירושלים.
מולם, המוני ערבים תושבי העיר העתיקה והשכונות הסמוכות, מרגישים שמישהו תוקע להם אצבע בעין. אפשר להבין אותם, גם אם זו לא סיבה עקרונית שבגללה צריך לשנות את תוואי הצעדה.
ובירושלים של אתמול, צעדה נוספת. גם בה, במרחק קילומטרים ספורים אחד מהשני, שני עמים כמעט. אחד שמרן מאד ודתי מאד, מכונס באבלו, צבוע בצבעי שחור לבן בדרכו להספדים ומשם לבית הקברות. האחר ססגוני, חגיגי וצבעוני, קצת פחות שמרן, צועד בגאווה ברחובות הבירה וקורא אהבה לכל. גם בצעדה הזאת, אגב, היו מי שהרגישו כאב חד בעין.
מצחיק, תוקעי האצבע משער שכם הפכו לאלה שמקבלים אותה עכשיו עמוק בעין. מה לעשות, לפעמים אתה תוקע, לפעמים אתה נתקע. זה מה שקורה כשלאבלי שכונת רוממה ברור שבגן הפעמון רצים כולם לבאר שחת וכשהצועדים בגאווה רואים את הציבור שנמצא בצידה האחר של העיר כזה שכל סבלותיהם וכל בעיותיהם רק בגללו.
אפשר להגיד הרבה מאד דברים על ירושלים. היא משרה כבדות, היא דתית מאד ועניה, מלאת מתח שמאיים להתפוצץ בכל מקום בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים ומפחיד לחשוב בכלל מה צופן לה העתיד הלא רחוק. המחול האינסופי של חדש וישן ושל מסורת ופרוגרס מוביל להתנגשות ציוויליזציות תמידית של מזרח ומערב, יהודים ולא יהודים. הנה, רק השבוע זה קרה פעמיים, ואל דאגה, זה עוד ישוב אלינו ביג טיים, כי את הסמלים כולם רוצים לנכס לעצמם. ומה לעשות, ירושלים היא סמל.
כשגדלתי בירושלים הייתי בטוח שלעולם לא אעזוב. והנה אני ביפו (שהיא בעצם ירושלים של תל אביב), שגם לה עבר, וכנראה גם עתיד, רווי מתחים ושנאה ברחובות. בכלל לא בטוח שביפו התנגשות ציוויליזציות כזאת מתקרבת ללהיות אפשרית. בירושלים כן, וזה נהדר. לכן אנחנו כל כך אוהבים את ירושלים, ולפעמים גם ההיפך הגמור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו