קפה של תקווה

עיר היא בניינים וכבישים וחנויות. רגעים וניואנסים, רבדים של היסטוריה. אבל עיר היא, בראש ובראשונה, הרקמה האנושית שלה, הדמויות שמספרות את סיפורה והיא את סיפורן. גיבורי העל שלה.

ירושלים היא מהערים המרתקות בעולם. לא רק עשרה קבין של יופי ירדו לעולם ותשעה נטלה ירושלים, אלא גם עשרה קבין של סתירות ומורכבות וסערות שהיא נטלה את רובן. בכל דור ודור מתרגשת עליה סערה אחרת. והיא תמיד יכולה לסערות שלה, בזכות היותנו עם שכל הזמן מספר את הסיפור שלו תחת הציווי "והגדת לבנך". ובזכות אנשי ירושלים שרוחם עזה בדיוק כמו רוחה של העיר.

אלי מזרחי היה איש ירושלים.

כל עיר צריכה שוק שוקק חיים, וכל שוק צריך לב, ואלי היה הלב של מחנה יהודה. הוא גדל בו, הכיר כל פינה בו, אהב אותו ואת אנשיו. מבחינתו השוק סימן תמיד חיים ותקווה.

אלי הבין: גם ברגעים שבהם הכל מסביב נעצר, השוק חייב להמשיך לזוז קדימה. ולכן בשנת 2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשהמדרכות והכבישים של העיר נספגו בדמם של תושביה, הוא החליט לפתוח את קפה מזרחי. להביא אור לתוך חושך גדול.

פרויקט כזה, אדם לא יכול לעשות לבד. המשפחה התומכת והאוהבת שלו, רעייתו דורית והילדים מורן, יערה, אבישי ויואב הצטרפו לחלום ולחזון של אבא שלהם. הם התעקשו על שגרה, על חיבור בין אנשים.

והמעשה שלו הניע אחרים לפעול איתו בבחינת אופטימיות מידבקת. באותה תקופה, במקביל, פתחתי בירושלים את "המעבדה", מרכז תרבות, הופעות ויצירה. ככה התחברנו, במלחמה על העיר שלנו. למען טוב שמנצח את הרע, חיים במקום שבו המוות מרחף באוויר.

ידענו: עיר שיש בה תרבות וקפה ודבר מתיקה לצידו היא עיר שיש לה כוח להילחם. וכשאתה עושה אור גדול בירושלים - אתה עושה אור גדול בעולם כולו.

"שאשתך תכין לך עוגה ירושלמית כמו שאכלת תמיד אצל באבע כשהיית ילד: שלוש וחצי כוסות קמח, שלושת רבעי כוס שמן, כוס וחצי מים, כף וחצי אבקת אפייה, שתי ביצים, טיפות וניל, כוס וחצי סוכר - לערבב הכל יחד, לפזר קינמון ולאפות בסיר פלא" כתב הסופר יצחק בר־יוסף בספרו "מזכרת אהבה". ואלי ומשפחתו אפו את העוגות הירושלמיות שלהם תחת אש, פיזרו קינמון מחמם על לבבות מדממים ומילאו באהבה את הטבעת החלולה של סיר הפלא, של ירושלים.

והעיר? שאבה כוח מאיתנו ואנחנו שאבנו כוחות ממנה. היינו יושבים שעות ומדברים עד כמה חזק בנו כוח ההישרדות: כל עם אחר היה כבר מזמן נעלם. אנחנו שרדנו שתי גלויות בזכות היותנו יזמים ויוזמים, כי ידענו תמיד להתחדש וליצור גם כשמסביב יהום הסער. משקלה הענק של ההיסטוריה אל מול התחדשות של עשייה. אני יזם, ככה אני רואה את עצמי, ככה מסתכלים עלי. גם אלי היה יזם, בלי שידע שהוא כזה, חוליה חזקה בשרשרת דורות של מי ומה שהן ירושלים ומדינת ישראל.

אלי הלך לעולמו החודש. כירושלמי, אני יודע שבעיר שלי יש משהו שלא קיים בשום מקום אחר: אבניה של העיר סופגות את רוחם של אנשיה.

ורוחו שלו, היא כבר נספגה באבני השוק ולעולם תהיה חלק מרוחה של העיר.