ינה ירוסלם (ירושלים שלי)

הרבה פרקטיקות נקטו יהודי אתיופיה לשימור יהדותם, עלתה על כולנה כיסופינו לירושלים. מידי שנה באחרית מר-חשוון, כמעמד ישראל בסיני כן עמדו ביתא-ישראל למרגלות הר גבוה כשפניו ועינינו נשואות ציונה. בחג הסיגד ביטאנו את כסיפת תכלית הכוסף לירושלים, שאינה זיכרון רחוק אלא כיסופים חיים של עם חפץ חיים.

מאות בשנים פיעמה התשוקה, לא רק כמאוויי תפילה אלא גם כמנוע מעשי לכינון עפרה. לפני כ־160 שנה, במקביל להתעוררות אחינו באירופה ובארצות האסלאם, קם קייס אבא מהרי וקרא לשיבת ציון. כמו אומר "לא חולמים, עולים". לדגל העלייה שהציב, חיש נקראו ובאו מאות מביתא-ישראל. כמשה בדורו, ביקש להוציאם מ"מצרים" ואכן, דבר לא עכב, לא הרים, לא בקעות - כשכיסופי ירוסלם בליבם, לציון שור. גם בהגיעם לנהר רחב לא אמרו די וכנחשון קפצו למים, אלא שזה לא נבקע לשניים ומאות מצאו מותם בתשוקתם.

היה זה מותו של הגוף, ותשוקתם לציון מיאנה לגווע - מידי סיגד נתייצבו למרגלות ההר ונשבעו לשוב לירושלים. את אבא מהרי המשיך פרדה אקלום, דודנה של אימי, שבשנת 1979 הובילם לשוב לציון. ירוסלם, ידע, שוב לא הייתה חלום כי בתש"ח הוקמה מדינתנו.

כשולח לחמו על פני המים, שיגר אגרת למוסד לבקש סעד בהעלאת ביתא-ישראל. במושבו שבצרפת, לא ידע אם יענוהו מגלילות. אך לא שעה לספק, ובמקביל, שיגר איגרת לאחיו שבאתיופיה, שיתף בחזונו וביקש שיפגשוהו בשעה יעודה ובמקום נתון בסודאן - קרא ובאו, תשוקתם גברה בהם.

כשירוסלם בליבם, גם טרגדיית הטובעים לא הניאה את רבבותיהם מלעלות בחומה, המסע יצא והמוסד הצטרף - לא החום, הלסטים וחיות המדבר יכלו לתשוקתם. על אנשיהם ונשיהם, טפיהם וזקניהם ניווטו מסעם, ממחנה למחנה עד שהושלם. כי כשישראל, מדינתם, לצדם וירוסלם בלבם גם קרבן כ-4,000 הרוגי המסע לא עצרם.

משפחתי בחלוצים ובין נופלי המסע הייתה אימי, שתלאות הדרך שלא יכלו לרוחה, יכלו לגופה. בת שישה חודשים נתייתמתי, ובמחנה ההמתנה הציע הצלב האדום לשלחני לאימוץ בצרפת. "יהיו לה חיים טובים", אך אבי בשלו: "ירוסלם", הא ותו לא, ועם המוסד שלחני ארצה. יחד עם דודתי, שהיא לי כאם, הגעתי לישראל ואושפזתי עד התאוששותי. בחלוף שנתיים התאחדתי עם אבי ואחיי, שהיו משוכנעים שלא שרדתי, ומקץ חמש שנים הושלם המסע שלאחריו החלו מבצעי העלייה - "שאי סביב עינייך וראי, כולם נבקצו ובאו לך".

המסע לירוסלם דרך סודאן הוא פרק חשוב בתולדות עמינו, והגיעה העת שיסופר. לפני 15 שנה החלה המדינה במלאכת התיקון וקבעה את יום ירושלים כיום זיכרון ממלכתי לנופלים במסע דרך סודאן, כמה סמלי. ישנו טקס וגל-עד, אך גם אבנים עם לב אדם לא יחליפו חובת הגדה.

לפני כשבע שנים הוקם "סיפור על הדרך", ומאות מבני העדה, בהם אני, מתנדבים לספר לכל אוזן כרויה את הפרק החשוב, שבלעדיו סיפורינו אינו שלם. פרק תשוקה וגעגוע, בחירה והקרבה, פרקה של ינה ירוסלם שטרם הגיע לפרקו - פתחו לב והטו אוזן, זה גם הסיפור שלכם.

הכותבת היא מנהלת לשכת אשקלון בשירות התעסוקה.