לטמון בצלחת: כשר - אבל מסריח

ישראלי רעב הגיע יום אחד לאחד הסניפים של רשת קציצות מהירה ומוכרת למדי. בכניסה לסניף הוא הבחין בכתובת "כשר", וזה הספיק לו, כמו שזה מספיק לחלק גדול משומרי הכשרות בישראל. הצצה בתפריט לימדה אותו שיש גם צ'יזבורגר בסניף הזה. הכשר.

אין ספק שהגענו לימים טובים, ואפשר היום למצוא תחליפים טבעוניים לכל חלום קרניבורי, פיצות ללא גלוטן או לקטוז, וגרסאות כשרות למיני טרייפות שפעם היה אסור אפילו לנקוב בשמן. ולא רק שיש תחליפים, לאחרונה מתגלים כמה מהם כהפתעה משמחת וטעימה.

 חלפו־עברו ימי קציצות הסויה האיומות בחדר האוכל של הפנימייה. תמו ונשכחו ימי מלבין הקפה, שעליו נאמר "כל המלבין וכו' אין לו חלק ואין לו חשק". אפילו ירושלמים עתיקים כבר יודעים לבקש "קפוצ'ינו על שיבולת" וליהנות מגבינת קשיו טובה. ולא פחות חשוב, ההלכה היהודית עדיין מפרגנת, וכל עוד לא שמענו על קריאה להחמיר ולשמור שש שעות בין שניצל תירס לבין חלב שקדים, שווה להזדרז ולבדוק מה מציעים לנו כאן. לך תדע מה יהיה מחר.

יאללה, ניקח מהצ'יזבורגר, אמר לעצמו הלקוח המסוקרן. האמת? אפשר להבין אותו. אחרי נגיסה או שתיים הוא מצמץ ומלמל "סחתיין". בוא'נה חבריקו, הוא אמר ככל הנראה לבחור שמאחורי הדלפק. שיחקתם אותה. קשה להאמין שזאת לא גבינה אמיתית. טוב, ענה לו הבחור, זה בגלל שהגבינה אכן אמיתית. אהה, התבלבל הלקוח המופתע, אז הקציצה צמחונית? כי הייתי מוכן להישבע שזה בשר.

"למה שהיא תהיה צמחונית?" שאל הזבן.

"כי כשר פה?" נאחז ידידנו בקרש ההצלה האחרון שעדיין צף בסביבה. עדיין לא נגס בחצי לחמנייה וכבר הלך לו התיאבון. אט־אט התברר שהסניף כבר מזמן לא כשר. זאת רק הכתובת שעדיין מתנוססת בחוץ כי שכחו לעדכן. מקרה קלאסי של הונאת לקוחות, פרסום שקרי וישראבלוף מצוי. מהנהלת הרשת נמסרה תגובה שמגדירה מחדש את הבלה־בלה הדוברותי המצוי. לא בושה ולא כלימה, אלא ניסיון להפוך גם את האירוע הזה להזדמנות שיווקית, שבה אפשר לחזור שוב ושוב על שם המותג ולחרטט את המנטרה "חברתנו עושה ותעשה הכל".

מכאן הדברים יגיעו כנראה לבית המשפט, וקשה לראות איזה צד זכות ימצאו השופטים לעסק ש"שוכח" להסיר שלט אחרי שהוא כבר לגמרי לא רלוונטי. אבל מה שצד את עיניי ולא נתן לי מנוח, היה עשרות תגובות זועמות של מגיבני האינטרנט, שלא חשבו שיש בעיה עם רשת המזון המהיר, אלא דווקא עם הלקוח (הסחטן. הצבוע. המתפרנס מתלונות על מוצרים) ועם שומרי הכשרות באשר הם (פרזיטים. פרימיטיביים. נכנסים לנו לחיים. מאמינים בחבר דמיוני וכו' וכו').

אחד המגיבים העיד על עצמו שהוא אתיאיסט שלא שומר מצוות, אבל מכבד את זכותו של כל מי שרוצה לשמור מסורת, ובעיקר חושב שהונאת לקוחות היא עבירה חמורה. מגיבים אחרים הטיחו בו שהוא "לא אתיאיסט אמיתי" אם הוא לא בז למאמינים. אני מודה שהופתעתי. גם אם נניח לצורך הדיון ש־20 אחוז ממשתתפי ה"דיון" היו בני אנוש בשר ודם, ולא בוטים בשקל וחצי, גם אז יש לנו בעיה.

• • •

תשאלו: למה אתה קורא טוקבקים? זאת כמובן שאלה מצוינת. והיא גם מטופשת לגמרי. מה זאת אומרת למה אתה קורא טוקבקים? ולמה אנשים מגרדים פצעים ישנים? למה להיכנס לשיחה פוליטית במונית או במספרה? אני בסך הכל בן אדם, ולפעמים מופיעה לי על המסך מודעה מיתממת שמציעה ללחוץ כדי לראות את כל התגובות, וכמו עליסה בארץ הפלאות מתעורר הצורך לראות מה יקרה אם נלחץ. רגע אחר כך אני צריך לעבוד קשה כדי לזכור במעומעם למה יש בי עדיין חיבה מסוימת כלפי המין האנושי. האם אני לא יודע מראש ששום דבר טוב לא ייצא לי מהמבט החטוף בעולמם של המגיבים? יודע.

ובכל זאת, לא יכולתי להישאר אדיש מול תועפות הטמטום והשנאה. ישראלים רבים לא רוצים לאכול בשר וחלב. רבים מהם אינם מגדירים את עצמם דתיים, או לפחות לא שולחים את ילדיהם לחינוך דתי. חלקם לא יאכלו את זה כי כך אלוהים ציווה, וחלקם פשוט כי זה לא אוכל בעיניהם.

מדובר בעניין של אמונה, של עול מצוות או של תרבות. יודעים מה? חלק משומרי הכשרות יכולים גם לשאול שאלות כמו למה דווקא האיסור הזה לאכול גדי בחלב אמו, שמוזכר שלוש פעמים בתורה, זכה לכזה טיפול בכזאת רזולוציה, שהאיסור להלין שכר, למשל, לא זכה לה.

 אפשר לשאול כל מיני שאלות, אבל בשורה התחתונה זה ממש לא עניינו של אף אחד למה אני לא רוצה לאכול בשר בחלב. כך או כך, לאיש אין זכות להניח לי בצלחת דבר שאני לא מוכן לאכול. ולא, לאיש אין זכות לפרסם בחזית העסק שלו כותרת שעשויה להוליך אותי שולל בעניין.

והראשונים שאמורים לתמוך בעיקרון הזה, הם אותם לוחמי חופש שלא מוכנים שייכנסו להם לצלחת. אלא ששוב מתברר שמרגע שאדם נקלע לפוזיציה, אין לו עוד עקרונות. רק מחנה יש לו. וכל היתר, כל מי שמחוץ למחנה, יכולים ללכת לעזאזל. קשה לחשוב על דרך גרועה יותר לשוחח על משהו.

לא נעים לומר זאת, אבל התחושה בימים אלו, ימי תום האביב, היא שחלקים גדולים מדי מהשיח הישראלי כבר שם, עמוק במחנאות. אין לי ספק שכולנו נושאים באחריות לרעה הזאת, אין לי מושג איך יוצאים ממנה. מאיר אריאל כתב פעם שורות נהדרות על זרעי הקיץ שרומזים איזה קיץ הולך להיות. כרגע נדמה שחתיכת מחנה קיץ מחכה לנו. צ'רלי קצ'רלי.

• • •

היו לנו השבוע כמה ימים חמימים, זרעי קיץ כאלה, והיה כיף לצאת עם המשפחה למקומות שאפשר להירטב בהם עוד לפני החופש הגדול. במקום אחד כזה, בצפון, עם הרגליים במים, הפעיל בחור את המוזיקה שלו. משפחה אחרת דווקא רצתה שקט. מישהי העירה לו "בבקשה בלי המוזיקה הזאת עכשיו". ובום! זהו! מיד היה ברור לבחור, גם לחבר'ה שלו, שהיתה כאן מתקפה גזענית.

"בסדר, תנגן לה מוצרט", אמרה מישהי. חומות עבות מדי התרוממו מהר מדי. מהר מכדי לנסות להבהיר את אי־ההבנה. ישבתי שם באחד המקומות הכי יפים בארץ והשתוקקתי להיות בכל מקום אחר. היה ברור שאנחנו קצת מחפשים לריב. אבל עדיין לא ברור בשם מה, ובעיקר לשם מה אנחנו מחפשים את זה.

shishabat@israelhayom.co.il