האסון כבר כאן: נטישת מערכת החינוך בעיצומה

כולנו אוהבים לומר, ובצדק, שהחינוך מעל לכל.

כולנו צמחנו ופיתחנו קריירות בהיי־טק, ברפואה, במשפטים, בתחום התרבות והאמנות ו... כן, גם בפוליטיקה. אבל הפגנת המנהלים השבוע והפגנת המורים המתוכננת, לא מצליחות לשקף את מה שקורה מתחת לפני השטח: כאם לארבעה, קיבלתי בכאב בימים האחרונים שני מיילים שנפתחו בכותרת "הודעה אישית" ממנהלות שני בתי הספר של בנותיי. שתיהן הודיעו שלא ימשיכו בתפקידן בשנת הלימודים הבאה.

משום מה, כולנו מתנהגים כאילו צלצול ההשכמה ופעמוני האזעקה לפני קריסת מערכת החינוך שלנו - הם רק למורים.

מדברים על זה בהקשר של הסכמי השכר, שמשום מה עדיין לא נחתמו איתם מאז 2019, וביחס ל"מחסור במורים" כאילו מדובר בעוד נגיף או במכת גורל. גם הרפורמה שהציגה שרת החינוך, המבקשת להעניק יותר אוטונומיה למנהלים, אינה פותרת את הבעיה המרכזית: הם מפקדים ללא חיילים.

לא מדובר רק בהתרעות מפני משבר עתידי - האסון כבר כאן: בכ־200 בתי ספר, באזור המרכז בלבד, חסרים כבר היום 1,000 מורים, לפי מיפוי שעורך משרד החינוך. תחזית התלמידים למערכת החינוך של הלמ"ס קובעת שיידרשו לנו עוד 215 אלף מורים בארבע השנים הקרובות.

בינתיים, הנטישה הגדולה בעיצומה: מספר המורים העוזבים את התחום מזנק ב־23%. במקביל נרשמת ירידה בשיעור דומה בביקוש ללימודי הוראה בסמינרים ובאוניברסיטאות. השלכות המחסור מורגשות במיוחד בהוראת מקצועות הליבה, וביניהם אנגלית, מתמטיקה ועברית. התוצאה: 64% מהמורים למתמטיקה אינם עומדים בתנאי הסף שנקבעו, ו־32% מהמורים לאנגלית - ללא רקע מתאים, לפי הלמ"ס.

במאבק על דמותה של מערכת החינוך, לרשויות המקומיות יש תפקיד מרכזי. כבר לפני כעשור, יזמתי כחברת מועצת העיר שינויים שיבטיחו כוח אדם מיומן בהיקף נדרש בגני הילדים. "גן זה לא מחסן", קראנו לארגון המחאה, שבאמת הוליד תיקון והוספת סייעת שנייה בגני הילדים בכל הארץ.

אבל גם בית ספר הוא לא מחסן. מצד אחד, הכיתות הולכות וגדלות ומספר התלמידים בישראל מזנק; ומצד שני, אין מורים מתאימים שילוו אותם בשנים הכי קריטיות של חייהם, בנקודת הצמיחה שתקבע איזה דור של אזרחים יהיה כאן בעוד שני עשורים.

כולנו נדרשים לפעול מיידית כדי לעצור את המומנטום השלילי של נטישת המורים, וכדי לתת מענה הולם לגידול הצפוי במערכת החינוך. האוצר ומשרד החינוך חייבים לאשר בהקדם הסכמי שכר ראויים לצוותי ההוראה. אין השקעה ראויה מתגמול של מי שאמונים על חינוך והכשרת המנהיגים, האזרחים והחיילים שיובילו את מדינת ישראל בשנים הבאות.

הפתרון למשבר דורש תנועת מלקחיים של השלטון המרכזי והשלטון המקומי. עיריית ת"א־יפו יזמה, למשל, דיור בר־השגה למורים, "בית המורה", שכבר היום מציע למורים בעיר שכירות בעלות מוזלת של 3,800 שקלים לחודש, ומקדמת תוכנית שמטרתה לשמר צוותי הוראה בעלות של 35 מיליון שקלים. היא כוללת תוספת שעות לטובת פיצולי כיתות, שעות תקן לבתי הספר העל־יסודיים ומימון מלגה בתוכנית להסבת אקדמאים לחינוך.

עיריית אילת, שמתמודדת עם קושי נוסף בהקשר הזה, מציעה מענק שנתי של 60 אלף שקלים למורים שיתחייבו להישאר בעיר שנתיים. מיזמים כאלה יכולים להוות השראה לפתרונות עבור משבר החינוך ברשויות נוספות. גם אנחנו, ההורים, צריכים למצוא את הדרך להודות למורות ולמנהלות, ולהביע את הערכתנו למאמץ העילאי שהשקיעו בהבטחת שגרת לימודים גם במהלך משבר הקורונה בשנתיים האחרונות.

באסיפת ההורים הקרובה, עצרו רגע מול המחנכת וספרו לה כמה היא משמעותית לילדים ולכם. הכרה והערכה לא מחליפות תגמול כספי הולם, אבל הן בהחלט מחזקות את מי שלא הסכימו לנטוש לטובת קריירה ב"הייטקס" עם שכר יפה והטבות מפנקות.

הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו.