הרוסים ואנחנו: הנהגה הישראלית והניסיון לתמרן בין שתי המעצמות

המלחמה באוקראינה מתמשכת ומחריפה עד לסכנה של עימות בין מעצמות גרעיניות באירופה המזרחית וסביב הים הבלטי ומצפון לו. הפחד שדוחף את פינלנד ושבדיה לבקש שיקבלו אותן לארגון נאט"ו, שובר ניטרליות ששבדיה דבקה בה יותר ממאה שנים, בשתי מלחמות העולם, ומניע את פינלנד לנטוש את הזהירות המופלגת שלה למול רוסיה מאז המערכות ביניהן בשנות מלחמת העולם השנייה.

ההתפתחות הזאת, כשלעצמה, מוכיחה שחשרת העננים המתקדרת באירופה היא איום כלל־עולמי חמור. חלק חשוב ממערך הטילים הגרעיניים של רוסיה, למשל, מוצב בצוללות היוצאות מנמלים בים הבלטי ובבסיסים בחצי־האי קולה ברוסיה, ממזרח לפינלנד. אם רוסיה הגיבה כמו שהגיבה להצטרפות ההדרגתית של אוקראינה לתחום ההשפעה המערבי החל מ־2014, קשה לחזות כיצד תגיב לברית צבאית גלויה ומחייבת בין פינלנד ושבדיה לבין ארה"ב במסגרת נאט"ו. מלחמת העולם הראשונה החלה עקב הסתבכות בריתות צבאיות שכאלה, ואחד הזרזים החשובים לשתי מלחמות העולם היה גורלם של מיעוטים לאומיים, כמו המיעוטים הרוסיים בארצות הסובבות כיום את רוסיה.

כל זה מאיים על ישראל לא רק מפני ששלומנו כשלום העולם, אלא מפני שגם אנחנו, כמו פינלנד, גובלים בצבא רוסי. צבאה של רוסיה מצוי ליד גבולנו הצפוני, ויש לה אינטרס בהישרדותו של המשטר העוין והרצחני של אסאד, בעל בריתה של איראן. בעיני הרוסים, הדומיננטיות שלהם בסוריה היא אינטרס חיוני, גם בגלל הנמל שלהם בטרטוס וגם בגלל קרבת סוריה לבטנם הרכה בקווקז. רוסיה היא מבחינות רבות גם בעלת ברית של אויבתנו איראן, ולא במקרה היא ה"מתווכת" האמורה לסייע לממשל ביידן לחדש את ההסכם עם איראן (המלחמה באוקראינה כנראה עיכבה אותו זמנית). המעורבות העמוקה של רוסיה בהסכם מפגינה את הבעייתיות שביחסים בינינו לבינה.

על הרקע הזה אפשר להעריך את ההישג של נתניהו בשעתו בייצוב יחסים מועילים עם רוסיה. הוא השתמש לשם כך בעוצמתה של ישראל. סייע לו כאן גם הלקח ההיסטורי של נשיא רוסיה פוטין מהחד־צדדיות האנטי־ישראלית של בריה"מ והנזק שהיא הסבה להשפעתה במזרח התיכון בשעתה. הדברים הגיעו לכך שפוטין בלם ניסיון של ממשל אובאמה בימיו האחרונים לפגוע בישראל בהחלטה במועצת הביטחון של האו"ם.

אבל המשבר העולמי החריף והקיטוב האסטרטגי בין רוסיה לארה"ב כנראה יקטינו בעתיד את יכולת ההנהגה הישראלית לתמרן בין שתי המעצמות. אם הסכסוך בין אמריקה לרוסיה ייעשה ישיר יותר, ישראל עלולה להיקלע לסכסוך עם רוסיה בגבולנו הצפוני, שכן מקומנו יהיה לצד אמריקה: יהדות אמריקה, התפוצה היהודית הגדולה ביותר, חשובה לנו מאוד (אם כי גם התפוצה ברוסיה חשובה לנו!); יש זיקות ערכיות פוליטיות עמוקות וחזקות בין ישראל לארה"ב; ויש ביניהן ברית אסטרטגית מהותית, שהחזיקה מעמד גם בימי ממשל עוין מאוד לישראל כמו ממשל אובאמה. אין לנו ממש רצון או יכולת שלא "לבחור צד".

זה מצב שכבר נמצאנו בו בהיסטוריה הפוליטית שלנו. למשל: במלחמת העולם השנייה, כמובן. אחר כך, במלחמה הקרה, גם אילו רצינו, לא יכולנו להיות "בלתי מזוהים" בין הגושים. אבל דווקא ככל שתצטמצם יכולתנו לתמרן, כך חיוני שלא יושמעו הצהרות אנטי־רוסיות קלות דעת כמו אלו של שר החוץ הלא כשיר שלנו, יאיר לפיד. קל וחומר שלא רצוי שהוא יהיה ראש ממשלת המעבר של ישראל בחודשים הקרובים. אנחנו זקוקים לתבונה מדינית אסטרטגית רבה מזו שהפגינה לעינינו ההנהגה הנוכחית למול התגבשות הסכם עם איראן.

יש מקום לחשוש מהסתבכות מיותרת של הממשלה הנוכחית עם רוסיה. אחרי שיצרה רושם שלא תפתיע את האמריקנים בפעולות באיראן - הממשלה טיפחה לישראל דימוי של גרורה, ולא של מדינה עצמאית שיש טעם להביא בחשבון את רצונותיה, והגבירה בזה את הסכנה מצד רוסיה.