המקרים האחרונים של תקיפת צוותים רפואיים בבתי חולים הובילו לחזרה על הריטואל שהתקבע - טורים זועמים של בכירי הרפואה בעיתונים, קריאות "עד מתי?" ועיצומי הסגל הרפואי בכל הארץ. תרשו לי לקלקל את החגיגה. הצעדים האלה לא יצילו אותנו מהמשך האלימות בבתי החולים (ומאלימות בכלל), ובמהרה נראה עוד ועוד מהם. גינויי האלימות בעיתונות העברית יעזרו כמו כוסות רוח למת. ככה זה כשטועים בזיהוי מחלה: אם הדיאגנוזה שגויה, התרופה לא תושיע.
אם רוצים להתמודד עם המחלה ברצינות, הגיע הזמן לאבחנת אמת, גם אם היא תגרום לצקצוקי לשון מואצים בקצה השמאלני של החברה. המגזר הערבי הוא המקור למרבית מקרי ההשתוללות הבריונית בבתי החולים. אמנם התקשורת מרבה להסוות את זהות התוקפים ומכנה אותם בשמות קוד מעומעמים ("צעירים", "בני מזרח ירושלים", "תושבי הגליל המערבי"), אולם תקינות פוליטית מזויפת לא תוכל לטאטא את האמת מתחת לשטיח. וזאת לא רק בריונות כלפי צוותים רפואיים. סטטיסטיקה עיקשת מראה כי בעבירות אלימות אחרות, החל מעבירות המתה, דרך מקרי "רצח על כבוד המשפחה" וכלה בפשיעה חקלאית (שכבר מזמן לא מוגבלת למרחב החקלאי), המציאות אינה שונה. אם נוסיף לכך רמיסה שיטתית של חוקי התכנון והבנייה והתעלמות מופגנת מחוקי התנועה, נקבל תמונה עגומה ומטרידה. רבים מדי במגזר הערבי מקבלים כמובן מאליו, ואף מעלים על נס, את השימוש באלימות ואת העבירות על החוק.
הבעיה אינה נעוצה רק ביחידים שמרימים את היד על המלאכים בחלוקים לבנים, אלא בסביבתם המיידית והרחבה שמעניקה לתוקפים תמיכה שבשתיקה, ולפעמים בקול. האם בני המשפחה הערבית, שביצעו פוגרום של ממש בביה"ח הדסה, הוקעו בשכונתם במזרח ירושלים? האם תושבי הכפר אבו סנאן, שתקפו באכזריות צוותים רפואיים, מאבטחים וסתם מבקרים שנקרו בדרכם, נודו כשחזרו אל הכפר?
כולנו יודעים שהתשובה לשאלות האלה שלילית, והיא מובילה לחלק השני של הדיאגנוזה - העבריינות, לרבות העבריינות האלימה, אינה מגונה בחברה הערבית בישראל, משום שרבים מדי רואים בה את המאבק נגד המדינה היהודית.
בשונה מן העבריינות הרגילה, האלימות שמקורה במגזר הערבי מתודלקת גם במניע הלאומני ומונעת מרצון לקרוא תיגר על מערכת החוקים והנורמות של המדינה היהודית. הדבר בולט במיוחד בפשיעה חקלאית, שבהרבה מקרים כלל לא מגיעה לגניבה ומצטמצמת לזריעת הרס במשק של חקלאי יהודי כדי לגרום לו להסתלק מן האדמה. זה גם מסביר מדוע התוקפים לא נרתעים מפגיעה אפשרית בבני עמם, למשל באנשי צוות רפואה ערבים. השאיפה לקעקע את מערכת הערכים של המדינה היהודית שנואת נפשם חזקה מן החשש הטבעי לפגוע בטעות במישהו "משלהם".
בתהליך שנמשך עשרות שנים מערכת האכיפה איבדה בעיני אזרחים ערבים את ההרתעה. אין אשם אחד, כולם אשמים. המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת והמערכת הפוליטית. כולם לקו בסלחנות וברפיון ואפשרו לאלימות הערבית, שמשולבת בלאומנות, להשתולל באין מפריע. אם מוראה של מלכות לא יוחזר לשכונות ולכפרים הערביים, התכוננו לעתיד שחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו