פרנסה תמורת שקט: הניסוי נכשל

רצח ברברי כמו זה שחווינו לאחרונה באלעד, הוא בין היתר איום על התודעה. האכזריות החייתית מיועדת לטפח אצלנו ייאוש וחוסר אונים, מצד אחד, או תגובות לא שקולות שיזיקו לנו עצמנו, מצד שני. אנחנו חייבים לא להיטלטל בין סבילות המומה לבין דם רותח, כדי שנוכל למקד את מחשבתנו בהתמודדות עם המתקפה. השאלה הטקטית, לטווח קצר, היא מה לא פועל עכשיו בהגנה מפני הטרור; ואילו השאלה האסטרטגית היא איך מסכלים, לטווח ארוך, את מטרותיהם ההיסטוריות של המסיתים לטרור.

טקטית ברור שההתמודדות המודיעינית הנוכחית וההתמודדות התעמולתית ברשת האינטרנט אינן מספקות. אבל יש מקום לקוות שמערכת הביטחון תתעשת - היא כבר גילתה בעבר גמישות והסתגלות טקטיות מרשימות. לעומת זאת, אין מקום לקוות שהמערכת תפיק את הלקחים האסטרטגיים הנדרשים למניעת נגישות של טרור מהשטחים אל מרכזי האוכלוסייה שלנו. נדרשת אסטרטגיה חדשה, וכנראה יהיה צורך לכפות אותה על מערכת הביטחון. וזה גם הסדר הנכון: את האסטרטגיה ההנהגה הפוליטית צריכה לקבוע.

זה זמן רב שצה"ל והשב"כ התמכרו לרעיון השגוי, שפרנסה בישראל מפחיתה את הטרור שמוצאו בשטחים. לכן הותר לאחרונה לעשרות אלפים מהרצועה לעבוד בישראל, ולכן אנחנו מאפשרים עבודת פועלים ערבים רבים משומרון ויהודה. זו הסיבה המהותית לעצימת העיניים מול תופעת גדר ההפרדה המוזנחת והפרצות הרחבות בה, הקוראות לשב"חים ולמחבלים. כל אלו נחשבים בעיני רבים מדי בצה"ל ובשב"כ לשסתומים כלכליים וחברתיים המנקזים לחץ בשטחים. לכן אנשי הביטחון חוברים למעסיקי הערבים מהשטחים, למסיעים ולמלינים שלהם בטיפוח תעסוקתם אצלנו.

ההפקרות הזאת נולדה מטעות משולשת: ראשית, פרנסה אינה מפיגה שאיפות רצחניות, ואולי להפך. הטרור אינו נובע מכלכלה, ולכן היא גם לא "הפתרון" לו; שנית, עבודה בישראל וגדר פרוצה מזמנות מצע נוח למתקפות טרור; שלישית, הנוסחה "שקט תמורת פרנסה" היא נוסחה סחטנית, כמו הנוסחה "שקט תמורת כסף" (במזוודות או בהעברות בנקאיות). וכמו כל סחיטה, היא מזמינה בסופו של דבר את מתקפת הטרור הבאה. זה מה שבני גנץ חוזר ולומד עכשיו אחרי מחוותיו לחמאס ולרשות הפלשתינית.

נוסף על כך, מבחינה אסטרטגית, ישראל אינה צריכה ליטול על עצמה אחריות לפרנסת הערבים בשטחים. האחריות מוטלת עליהם ועל מוסדות השלטון העצמי שלהם, חמאס והרשות. הם אינם עושים דבר לתקנת חייהם, למרות עשרות שנים שהם מוצפים במימון בינלאומי. יואילו הערבים לפתח מקורות פרנסה בשטחיהם, ולא להחריב את עצמם שוב ושוב במסעות טרור שאחריהם באות תגובות של ישראל. אם ימשיכו להיכשל ולהימנע מפיתוח תעסוקה עצמית, הם יכולים להגר. ממילא הגירה מהשטחים היא תופעה יציבה ומשמעותית בעשורים האחרונים, עקב העקרוּת של החברה שם, שאינה מציעה אופק כלשהו חוץ מעבודת כפיים בישראל.

כללית, הגירה היא דרך נפוצה בעולם לפתור בעיות בחברות לא מתפקדות, כמו החברה הערבית בארץ ובארצות אחרות. בכל אופן, לא עלינו האחריות לחייהם. המדיניות הכושלת של "שקט תמורת פרנסה" מבית המדרש של צה"ל והשב"כ מטפחת סבילוּת טפילית ופועלת נגד התופעה של הגירת צעירים. לנו אין אינטרס לפעול נגד התופעה הזאת.

תפיסת "שקט תמורת פרנסה" חברה לרתיעה המסורתית של הימין והליכוד מפני גדר הפרדה בין ישראל לשטחים, עקב חשש שגדר אפקטיבית תהיה בסיס לגבול מדיני. אבל ככל שהליכוד מעוניין לטשטש את "הקו הירוק" בממשלתו הבאה, הוא יכול להרחיב את ההתיישבות בשטחים, ובמקביל עליו להקים גדר הפרדה יעילה, כמו הגדר בגבול מצרים. אין סתירה - להפך, אלו פעולות משלימות. סיכול מטרותיו ההיסטוריות של הטרור הערבי־מוסלמי טמון בשילוב בין הגירה, מניעת פרנסה בתוך ישראל והפרדה יעילה ומאובטחת.