כבר זמן ארוך שהייצוג הנאמן ביותר של הבור החברתי־פוליטי הנורא שנפלנו אליו, מתמצה אצלי בשלוש מילים: גלית דיסטל אטבריאן.
חברת הכנסת המוכרת מהליכוד, שלשם הגילוי הנאות אספר שאני מכיר ומעריך אותה, מצליחה, בעצם נוכחותה בפוליטיקה ובשיח, לסחוף תשומת לב רבה, המתבטאת בהתנגדות קולנית לה ולמה שהיא מייצגת. ההתנגדות הזו, אופייה, סגנונה ומבטאיה השונים - מלמדים הרבה.
דיסטל אטבריאן היתה אמורה להיות הבשורה הפוליטית המרעננת של הכנסת, והיא אכן כזו מבחינת מצביעיה ואוהדיה. הפוליטיקה הישראלית בימינו מאופיינת באנשי מעשה רבים ובאנשי דעת מעטים; טבעי שבפוליטיקה יהיו יותר אנשים שגדלו בפוליטיקה עצמה ובשורות המפלגות השונות, אבל בשנים האחרונות הם מתוגברים ביוצאי צבא רבים, ובחסות פריחת מפלגות האופנה גם בעדת אלמונים עושי דבר ממניהם. כך או כך, אינטלקטואלים חריפי מחשבה ובעלי דעת, קשה למצוא במזנון הכנסת.
זה לא שאין בכנסת ובממשלה הרבה אנשים חכמים ומוכשרים, רציניים ובעלי יכולת. כוונתי ל"עוד משהו" הזה, שהופך פוליטיקאי לבעל משקל בתחום הדעת. וכדברי המשורר, "פרופסורים בה כזית ונביאים בה אין בכלל, היסטוריה אין בה אף כזרת, אין רצינות בה, אין משקל". לי עצמי יש מבחן פשוט למשקל הזה: טלו שם כלשהו של חבר כנסת והוסיפו אחריו את המילים: "אמר פעם". נגיד: "שמעון פרס אמר פעם..." - מסתדר, נכון? יופי. עכשיו נסו את זה עם מרב השמות דהיום, ותראו איך אתם מתפוצצים מצחוק.
בעולם נורמלי ומתוקן היתה ח"כ דיסטל אטבריאן - סופרת מחוננת ורחבת דעת, מהאינטלקטואלים בעלי המשקל המעטים במשכן - הופכת לבשורת שיח מרעננת. נציגת ציבור שנושאת עימה קופת יתרונות נדירה: אינטלקטואלית, אמנית וסופרת, אישה שבאה מן העם, שטבלה ידה גם בחיי המעשה כאשת עסקים, נואמת מזהירה ופולמוסנית שאין שני לה, הגונה ומלאת קסם אישי. יוסי שריד, שולמית אלוני ואריה דרעי במחיר אחד. מושא כל תפילותינו.
ומה קיבלנו? מבחינתי, זה בדיוק מה שקיבלנו. אני מביט בפעילות האופוזיציונית של דיסטל אטבריאן, ומברך על הרגע שבו הבזיק בלב מנהיג הליכוד הרעיון לגייס אותה. אבל השיח המקולקל מהצד שנגדה, לא מפסיק לחטוא לבשורה הזו, לכוון כלפיה חיצי רעל נעדרי כבוד, להתעסק באובססיה בכל התבטאות שלה ולנסות למצוא, לשווא, אי־אמיתות, לשוב ולהזכיר איזו גוזמה שנקטה אותה פעם, לכפות עליה פולמוס אישי עם יריבים, שלא רק שאינם כערכה אלא אפילו לא מסוגלים, ברובם, להבין אותה ואת בשורת המנהיגות הנדירה שלה. יום יבוא ועוולות העת המשוגעת הזו ייכתבו, אחת לאחת, ומחנה מסוים יתבייש בהן מאוד. בל נשכח לכלול ביניהן גם את זו. ובהצלחה, גלית. לכי בכוחך זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו