המון דברים יפים ראו עיניי

לפני שבועיים חזרנו, חבר ואני, מלילה במדבר יהודה. אני ממליץ בכל פה על חוויה כזו, ועוד יותר ממליץ, לפני כל יציאה להרפתקה, לבדוק שגם הצמיג הרזרבי תקין. מוקדם בבוקר בדרכנו הביתה, עצרנו לתקן את הפנצ'ר במקום קטן שנקרא תוקוע. מזג האוויר היה מושלם, כאילו הוא לא קורא עיתונים, ובעוד בעל העסק טורח על הצמיג, התפנינו לדבר עם שני חיילים שעמדתם היתה ממוקמת בצמוד למוסך.

החיילת לא היתה יחפה, אבל צמתה אכן היתה מוטלת על כתפה, ובכל מקרה היא נראתה כמו מישהי שברחה משיר של נעמי שמר. קראו לה ליה, והיא היתה מעמק חפר, ולשותפה למשמרת קראו רז מחדרה. שאלתי מה גורם לשני ילדים בסך הכל נורמליים ללכת לשרת בקרבי, ושניהם ענו, כמעט ביחד: "זאת הארץ שלנו ואנחנו אוהבים אותה". אלמלא הגעתי מאוהב מהבית - הייתי מתאהב בשניהם על המקום.

המשכנו בנסיעה, ואני חשבתי איזה מזל שיש ישראל אחרת, של אנשים ששולחים את ילדיהם לצבא, שנוטעים בליבם את אהבת הארץ, שמוכנים לשלם את המחיר. אחר כך נזכרתי שליה אמרה שהיא מעמק חפר, ויסלח לי אלוקים ויסלחו הקוראים על הכנות המוגזמת, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי ממנה "עמק חפר" היה שאף אחד שם לא מצביע ביבי.

מי שהוא חיה פוליטית שצורכת אקטואליה, עלול לחשוב שהמציאות המוצגת בתקשורת היא אכן המציאות האמיתית של הרחוב הישראלי, אבל זו טעות. זאת הקצנה, הגזמה שמתרחשת בעיקר על המסכים. לא כולנו משתתפים בקטטת הכתר־פלסטיק המכונה "השיח הציבורי".

כשמתרחקים מהמהומה ומביטים סביב, ניתן לראות בורגנות ציונית נעלמת־למחצה, כזו שאינה מיוצגת. הישראלים האלה רואים מימינם בולדוגים זועמים בטוויטר ומשמאלם דמויות פוליטיות זרות ומנוכרות לעולמם, ובין אלו לאלו - הישראלים הללו לא מוצאים את עצמם. יש ביניהם כאלה שהתייאשו, וכאלה שממשיכים לחפש; כך או כך, את ילדיהם הם שולחים לצבא.

אני מסרב להאמין שמחצית מהציבור הישראלי שמחה על התנהלות הממשלה. לא יכול להיות שכל תל אביב חושבת שטוב שמנסור עבאס הוא הבוס, או ש"חרדים על מריצות ולמזבלה" זו מטאפורה חביבה. הם לא מתמצאים במתווה הכותל, ובשביל הפעם בשנתיים שהם מגיעים לשם - הסידור הישן היה סבבה. הם כולם מוחים דמעה ב"לתפארת מדינת ישראל", והם אלו שעמדו בסבלנות בתורים הארוכים בכיכר רבין בשעה שפצועי אסון מירון היו זקוקים לתרומות דם.

חשבתי על ההורים של ליה, שלעולם לא יצביעו ליכוד ושמבחינתם נתניהו מושחת. יש לי נטייה לקרוא להם בשמות, להגיד שהם מתעצלים לחשוב בעצמם. הסירוב שלהם לפקוח עיניים ולנקוט עמדה מושכלת שובר את ליבי. אני שולח מכאן התנצלות בפני ההורים של ליה, על אותן הפעמים שחשבתי שאני ישראלי טוב מהם. אני לא. לפעמים אני פשוט שוכח שהילדים שלנו נפגשים בצבא.

חג שמח ליה, חג שמח רז, ישמרכם אלוקים מכל רע. אם אתם זוכרים אותי, מסרו תודה רבה להוריכם, שיידעו שעמוק בלב אני אוהב אותם, וחג שמח מהבולדוג.