אחרי חג הפסח אנחנו חוגגים יציאה מודרנית לעצמאות. בשני החגים מציינים חירות פוליטית במובן המסורתי־יהודי הפשוט והנכון, כי בשניהם חוגגים יציאה משלטון של לא־יהודים. בזה הם נבדלים מחג פורים, למשל, כי אחריו נמשך השעבוד לפרס, והם נבדלים גם מחג החנוכה, כי העצמאות שהוא מציין הסתיימה כעבור זמן לא רב בכפיפות לרומא.
אבל מה טיב העצמאות? האם יש עצמאות "מוחלטת" לעומת זו המוגבלת של חנוכה? יש חרדים ופוסט־ציונים הטוענים שישראל אינה מדינה עצמאית, מפני שהיא משועבדת לארה"ב, כלומר לרומא בת זמננו. אבל זו טענה לא נכונה, כי החל מייסודה ישראל התנגשה פעמים רבות עם ארה"ב, גם אחרי שנכרתה ברית ביניהן.
"עצמאות מדינית" היא מושג חמקמק בהגדרתו. תמיד אפשר לאמץ הגדרה תובענית לעצמאות כך ששום גורם לא ייחשב עצמאי. למשל, אם עצמאות היא אי־תלות מוחלטת וחירות פעולה גמורה, ללא סייג בנסיבות ובמאזני כוחות, הרי שגם מעצמת־על כמו ארה"ב אינה עצמאית. היא חוששת מעימות גרעיני עם רוסיה עקב המלחמה באוקראינה, ולא מזמן נאלצה לצאת בבושת פנים מאפגניסטן. האילוצים שארה"ב כפופה להם אכן שונים מאלו שמדינות קטנות ובינוניות, ואף מעצמות משניות, כפופות להם. אבל השוני אינו שוני בין עצמאות לשעבוד, אלא שוני במידת העצמאות ובטיבה.
לכאורה, ההבדל נעוץ במידת העוצמה של מדינה: ככל שהיא חזקה יותר - כך היא עצמאית יותר. אבל זו ראייה פשטנית. כי מצד אחד, ככל שמדינה חזקה יותר, כן יהיו כבדים יותר האילוצים הנובעים מהצורך שלה לתחזק ולחזק את עוצמתה, ואפילו יגבר חששה מאובדן מעמדה לגורם אחר (חשש כזה מסין מאפיין כיום רבים בארה"ב, למשל); מצד שני, מדינות חלשות יכולות לגלות עצמאות מובהקת.
ישראל ברגע ההקמה שלה היא דוגמה טובה לזה. היא היתה חלשה ביותר מבחינה צבאית, מבודדת יחסית, עם עזרה מוגבלת מאוד מרוסיה. בן־גוריון וחבריו להנהגה היו "חלשים" כאשר הכריזו על מדינה - ובכל זאת הכריזו, מול אמברגו אפקטיבי מאוד שהוטל על אספקת נשק לישראל, ומול דרישה אולטימטיבית של שר החוץ האמריקני, גנרל ג'ורג' מרשל, שלא יכריזו. מצד אחד, יש עצמאות של "חלשים". מצד שני, גם "חזקים", ואפילו חזקים מאוד, אינם משוחררים מאילוצים.
לכן עצמאות אינה קטגוריה מוחלטת, אבל אין פירוש הדבר שהיא דמיונית. לפתחנו עומדת תמיד השאלה מה טיב העצמאות שהשגנו בתש"ח - האם היא דומה לזו המצוינת בחנוכה או שהיא ממשית יותר? והתשובה לשאלה הזאת אינה חד־משמעית. היא ניצבת בפני כל ממשלה: מה מידת החופש שלה לקדם את האינטרסים, את החירות הקיבוצית ואת הריבונות הפוליטית של מדינת ישראל?
יש חוגים בארץ המעוניינים לקדם לחץ בינלאומי על ישראל כדי "להציל" אותה מפני עצמה, כביכול. יש להציב מולם מראה: הם בעצם לא נאמנים למה שהושג בתש"ח. כדאי לזכור שבדרך הזאת לא הלכו לא בגין בהסכמי קמפ דיוויד, שהועילו לישראל, ולא פרס ורבין בהסכמי אוסלו, שהזיקו. ישראל הלכה להסכמים האלה על דעת עצמה. יש מי שרוצים לבודד את ישראל, ובכך לאלץ אותה לפעול או להימנע מפעולות, בניגוד לשיפוט שלה על האינטרסים החיוניים לה. אחד מהם, חבר המפלגה הקומוניסטית, אפילו קיבל פרס ישראל לאחרונה בחסות בג"ץ.
אבל הממשלה הנוכחית מדאיגה יותר: האם אישור פעולות נגד ההתחמשות הגרעינית של איראן נמסר לחזקת ארה"ב? האם פיתוח נשק לייזר יימסר לחזקתה? האם ירדן תקבל מעין ריבונות בירושלים? האם נוּבל למסלול של התנגשות עם רוסיה בגבולנו הצפוני? לכל השאלות האלה אין תשובה פשוטה, אבל הן ממחישות את הפער שבין האינטרסים שלנו לאלו של ארה"ב, ואת חובת ההנהגה לא לשכוח אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו