ב־14 ביולי 1889 נוסד בפריז ארגון "האינטרנציונל השני", ארגון שאיגד מרקסיסטים, קומוניסטים אחרים, סוציאליסטים ואנרכיסטים, כולל מנה גדושה של אנטישמים. בחסות האינטרנציונל צמחו מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות ברחבי העולם, ונוסד "חג הפועלים" בתאריך 1 במאי - חג שנחגג ברוב עם בבריה"מ ובמדינות גרורות רבות, כולל בראשית דרכה הסוציאליסטית של מדינת ישראל.
למה 1 במאי? בתאריך הזה החלו "אירועי היימרקט" בשיקגו, כאשר במהלך הפגנות של ארגוני עובדים ואנרכיסטים אחרים בדרישה לקיצור יום העבודה, התנפלו חלק מהפועלים השובתים על "שוברי השביתה", שפשוט רצו להרוויח את לחמם, מה שגרר ירי של שוטרים לעבר השובתים. יום לאחר מכן זרק אחד המפגינים פצצה אל עבר השוטרים, שהרגה שבעה מהם, מה שהתפתח לאירוע דמים עם ירי משני הצדדים. בסופו נשפטו והוצאו להורג חלק מן האנרכיסטים המעורבים במהומות.
את אירועי הדמים האלה ראו החברים ב"אינטרנציונל השני" כסמל ומופת להתנהלות ארגוני העובדים במאבקם נגד הקפיטליזם. צבעה של מפלגת הפועלים נבחר להיות אדום, כדמם הנשפך של הפועלים והעובדים, וכסמל לכך שאלימות אינה מרתיעה את ארגוניהם.
לכן יש להצר על כך שישראל עדיין נותנת מעמד ל־1 במאי כ"יום בחירה" שאפשר לקחת בו חופש מהעבודה, ושארגוני שמאל עדיין חוגגים בגאווה. משטרים דכאניים ברחבי העולם העלו אותו על ראשם, הייתכן שגם אנחנו?
יהיו שישאלו, מדוע לצייר את 1 במאי באופן כה קודר? מדוע לא לראות את הצד החיובי, את הצורך לדאוג ליום עבודה קצר ולזכויות עובדים? התשובה נעוצה במאורעות 1 במאי עצמם. מאבקי הפועלים לא היו אז שביתות תמימות בלבד; זכות השביתה היא זכות אינדיבידואלית שאין לערער עליה, ואין לחייב עובד לעבוד בניגוד לרצונו. אבל ארגוני העובדים פעלו, ופועלים עד היום, לפעולה אלימה נגד אלה שאינם מוכנים להצטרף לשביתה.
מאבקי ועדי העובדים כוללים, פעמים רבות, שימוש בכפייה. כך, לדוגמה, בחוק הישראלי כיום מספיק ששליש מהעובדים יצטרפו לארגון עובדים, כדי לכפות על שאר העובדים את ההסכמים שנחתמו עימם; כך, "זכות השביתה" דורסת למעשה את הזכות השווה לה, הזכות שלא לשבות.
יש הסבורים כי רק בזכות פעולות ועדי העובדים הגענו למצב של פחות שעות עבודה ביום, שכר גבוה לעובדים ותנאים מיטיבים. האמת הפוכה: מה שאִפשר את הטבת תנאי העובדים הוא דווקא שגשוגו של השוק החופשי, שהכריח מעסיקים להתחרות על ליבם של העובדים ולהציע להם תנאים טובים יותר. לכן אנחנו רואים שבעשורים האחרונים השתפרו לאין ערוך תנאי העובדים והשכר עולה בקביעות, לצד הגברת התחרות וערעור מעמדם של ארגוני העובדים.
למרות החזות הרומנטית שלו, 1 במאי הוא אנדרטה לכפייה שמייצגים הארגונים הסוציאליסטיים ברחבי העולם. אם לא נהפוך אותו ליום שבו ייזכרו קורבנות הסוציאליזם, מוטב שהיום הזה ייקבר בספרי ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו