ישראל עברה בשנים האחרונות תהליכי חילון ודה־לאומיזציה. שני היסודות היהודיים שלה - הדתי והלאומי - נחלשו, הוחלשו. לא מעט בשל המעורבות של מערכת המשפט ומערכת החינוך בעיצוב מחדש של אופיה היהודי של המדינה.
הספרות מבחינה בין "חילוניות" כאידיאולוגיה ו"חילון" כפיחות של הפרקטיקה הדתית. מיעוט הציבור בישראל אמנם חילוני בהגדרתו, אבל המרחב הציבורי המשותף - עבר חילון. הסטטוס קוו הדתי השתנה בשלל נושאים, כמו תחבורה בשבת, פתיחת בתי עסק בשבת, ממכר חזיר וחמץ ועוד.
כך גם בהיבט היהודי־לאומי. לא צריך להיות מבוגר מדי כדי להיזכר בתוכני הלימוד בחינוך הממלכתי, שהיו כאן עד לא מזמן. לימודי התנ"ך, ההיסטוריה והפילוסופיה היהודית, כמו גם מקומם של מגילת העצמאות, הדגל וההמנון - כל אלו נחלשו. יוקרתו של הצבא ומוטיבציית הגיוס אליו השתנו בהתאם.
בשעה שהיום יש שמתרעמים על התבטאות המח"ט בקבר יוסף, כדאי להזכיר, למשל, שלאחר מלחמת ששת הימים, הרמטכ"ל יצחק רבין קיבל תואר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית. כיום, לעומת זאת, בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה אסור כיום להניף דגל ישראלי באופן ספונטני, ויש מרצים שאינם מוכנים ללמד חיילים במדים.
במקביל לחילון, התגברה ממסדיות דתית צרה, שיש שמכנים אותה "הדתה". בפועל, זהו מאבק על הסדרת כללים דתיים במרחב מצומצם שנותר, או שהותר להיות, דתי. הצבא פחות דתי, אבל יש כוח רב יותר לרבנות הצבאית ולמכינות הדתיות. ובדומה, כשבבתי הספר הממלכתיים החינוך הפך חילוני גמור, בתי הספר הדתיים נעשו סגורים יותר ומחמירים יותר מבחינה דתית.
כך גם בנושא הלאומי. כשביטויים לאומיים לגיטימיים נדחקו מן המרחב הציבורי הכללי; כשהישראליות הפכה שם קוד לרב־לאומיות; כשמגילת העצמאות לא נתפסת עוד כמסמך היסטורי־לאומי המבטא את זכותו של העם היהודי על ארצו, אלא כמניפסט לשוויון בין יהודים ושאינם יהודים בארץ - צריך לחוקק את חוק הלאום, ולהגן עליו מפני הרוצים לבטלו.
היחלשות היהדות, בין שבהיבט הלאומי או הדתי במרחבים הציבוריים, יצרה ריאקציה. ביטוי עיקש יותר שלה במרחבים הפרטיקולריים שבהם הותר לה להמשיך להתקיים.
כשהיהדות נדחקת מן המרחב, כשכל ביטוי שלה נחשב הדתה או לאומנות, היא עוברת (רק) לשייח' ג'ראח ולהר הבית ברמדאן. כל ביטוי אפשרי הופך סמל ועיקרון. כבשת הרש האחרונה. לא משום שנעשינו לאומיים יותר או דתיים יותר, אלא משום שאנחנו מבודדים יותר ומוגבלים יותר לבטא את יהדותנו בזירות אלו. ובהן בלבד.
מצעד דגלים רחב היקף בכל ירושלים - כמשל, כמובן - הוא תשובה לכל אלו. משל להחזרת ביטויים יהודיים קולקטיביים למרחב. כשם שאיני רוצה לשלוח את ילדיי לבית ספר דתי רק כדי שילמדו תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל, או שילכו למכינה צבאית (דתית) כדי שיהיו בעלי מוטיבציית שירות גבוהה - ציר העלייה להר הבית אינו נותן מענה לכל המאוויים הללו. המאבק צריך להיות על כיבוש הממלכה, על החזרת היהדות למרחב הציבורי, ולא (רק) להר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו