אי־יציבות שלטונית: השיטה תוקעת אותנו

אין לדעת איך יסתיים המשבר בקואליציה, אך יש מקום להניח שמתישהו אחרי פגרת הכנסת הוא יקצר את ימי הממשלה. זו ממשלה ימנית מאוד מבחינה חברתית־כלכלית, לא כשירה מדינית לדעת רבים וכפופה באופן מביש לשתלטנות המשפטנים, כמופגן בטיוח של "פרשת הריגול" אחר אזרחים. מוטב שיתקצרו ימיה. מנגד, המשבר מבשר שיבוש התפקוד של המדינה כולה, ואולי חוסר יכולת להרכיב ממשלה יציבה גם אחרי בחירות.

זו רק חוליה בשרשרת של חוסר יציבות מחזורית בדמוקרטיה שלנו, לפחות מאז "התרגיל המסריח" של שמעון פרס ב־1990 (כישלונו בקניית ח"כים ימנים כדי להרכיב ממשלה חלופית), ומעשי קנייה "מוצלחים" כאלה של יצחק רבין ב־1995. חוסר היציבות התחיל אף לפני כן. בחירות 1981 היו הפעם האחרונה שבה גוש פוליטי קיבל מהבוחרים מנדט לשלוט. אבל זה נגמר כעבור שלוש שנים בממשלות האחדות (1990-1984), שהיו כשלעצמן "פלסטר" על חוסר היציבות.

לאמיתו של דבר, המשטר הפוליטי־מפלגתי שלנו סובל מחוסר יציבות מבנית, בגלל שיטת הבחירות הקיצונית לכנסת. הוא היה יציב רק כשהיתה מפלגת שלטון בלתי מעורערת, מפא"י, ואחריה העבודה. שתיהן נהנו מתמיכה שבשיטת בחירות יחסית־ארצית יכולות לקבל רק מפלגות מייסדות (וגם זה מוגבל לפרק זמן מסוים). ב־1977 הרכיב בגין ממשלה עם ד"ש, אף שרוב בוחרי ד"ש לא רצו בממשלת ימין. ואכן, ניצחונו ב־1981 ביסס לכאורה את הליכוד כמפלגת שלטון בלתי מעורערת, דוגמת העבודה לפניה, וכאילו מיצב את המשטר הדמוקרטי שלנו למרות שיטת הבחירות האסונית - אבל לא כך קרה באמת. ההגמוניה הפוליטית של הימין היתה חלשה מקודמתה, ולכן כבר יותר מ־30 שנה אנחנו מצויים במידות שונות של חוסר יציבות קואליציונית. היא מחלישה בהתמדה את המשילוּת, את הפוליטיקה הייצוגית וריבונות העם ואת הממלכתיות הדמוקרטית שלנו.

שיטת הבחירות היחסית־ארצית הקיצונית שלנו היא סיבה חשובה וישירה, אם כי לא היחידה, לאי־יציבות ולממשל לא מוצלח בישראל. ברבות השנים, השיטה הזאת הולכת ומרסקת את הזירה הפוליטית למפלגות בינוניות, קטנות וזעירות. הליכוד הוא מפלגת שלטון שבמערכות הבחירות האחרונות מגיעה לסביבות הכוח של העבודה כשהובסה בבחירות 1977. מולה לא ניצבת בהתמדה מפלגת שלטון מתחרה. מדי פעם קמה אחת, ומתרסקת במהרה. יש עתיד, המיזם העסקי־פוליטי שבבעלות יאיר לפיד המתחזה למפלגה, אינה מצליחה לגדול מעבר לסיעה בינונית בכנסת.

ריסוק הזירה המפלגתית שלנו מטפח סחר־מכר פוליטי, שתוצאותיו החמורות הן, ראשית, חבלה מתמשכת במעמדם של נבחרי הציבור, המוצגים כסחורה עוברת לסוחר, נטולי מחויבות לאידיאולוגיה או לבוחרים; ושנית, פינוי הדרך לשלטון כפוי ולא ייצוגי של פקידים, משפטנים וקצינים, שאינו תלוי ברצונות הציבור.

נכון, התפוררות כזאת מתרחשת לא רק אצלנו. בצרפת ובאיטליה נמחקו למעשה שתי מפלגות השלטון החלופיות, ובגרמניה הן נחלשו דרמטית. אבל בשתי דמוקרטיות חשובות מאוד לא התחולל ריסוק כזה - בארה"ב ובבריטניה, אם הדמוקרטיה המודרנית. נכון, שתיהן סובלות מהיבטים אחרים של המשבר הכולל הפוקד את הדמוקרטיות (למשל: צנזורה, התעצמות כוחות אנטי־דמוקרטיים). אבל זירתן המפלגתית היא אי של יציבות, וזו בבירור תוצאה של שיטת הבחירות הרובנית־אזורית שבמשטר נשיאותי ופדרלי (ארה"ב) או פרלמנטרי (בריטניה), שמטפחת שתי מפלגות רחבות ומגוונות.

המשטר הדמוקרטי מאוים עכשיו במדינות רבות. אבל דווקא לנוכח הסכנה, יש חשיבות עליונה לחישוקים מבניים כמו שיטת הבחירות האזורית־רובנית, המבטיחה משטר דו־מפלגתי יציב ויציג. מצבה של ישראל מחייב הגנת יתר על המשטר הדמוקרטי, ודווקא השיטה היחסית מסכנת אותו עוד יותר. האם יימצא אצלנו מי שיתמודד עם האתגר?