בתום שנה של מאבקים חסרי תקדים, זכה השבוע פרופ' עודד גולדרייך בפרס ישראל בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב. כצפוי, הפרק הארוך ביותר בתולדות פרס ישראל, שהסתיים בהענקת הפרס המיוחל, לא השביעה את תאוותו של המדען הדגול, שמתעקש גם עכשיו להמשיך ולתווך לחברה הישראלית את "עמדתו הערכית מאין כמותה". בין השאר דאג להבהיר לציבור מבעוד מועד ש"עוגמת הנפש הכרוכה בלחיצת ידם של שני מנוולים ראשיים: ראש הממשלה ועושה דברו שר החינוך הינה זניחה" ביחס לעוגמת הנפש שיש לו, המדען המוכשר, ממדיניות הממשלה, שאיננה אלא "מדיניות נפשעת ומטומטמת".
מנגד, גם שרת החינוך (שעל אפה ועל חמתה, הוענקה הזכייה במשמרתה), נחושה להציג לציבור את "עקרונותיה המקודשים". ועל אף שאפילו חסדי השמיים התערבו כביכול לטובתה וגזרו עליה בידוד שימנע את השתתפותה, היא סירבה בכל תוקף לוותר על הזכות להצהיר קבל עם ועדה, שעם כל הכבוד להחלטת בג"ץ ולכוכבי השמיים שהסתדרו בשורה, רק על פיה יישק דבר.
למען הסר ספק, הבהרות חשובות אלו לא מפורסמות לרגל אקורד הסיום של פרשת אי/הענקת פרס ישראל לגולדרייך, אלא מצטרפות לשורה ארוכה של התנצחויות הדדיות. מוכשרים ומשכילים ככל שיהיו, לא תמיד הצליחו הפרופסור למחשבים והדוקטור לחינוך להעביר את טענותיהם המלומדות בכוחות עצמם. משך שנה תמימה נאלצו השניים להסתייע בשורה ארוכה של יועצים, פקידי ממשל, עורכי דין, כתבים, עיתונאים, אנשי אקדמיה רמי דרג ושופטי בג"צ שנרתמו לתווך לחברה הישראלית את "עמדותיהם המפולפלות".
אולם גם שורת המומחים המכובדת התקשתה להסביר לציבור מה עומד מאחורי התעקשותו של מדען בעל שם עולמי ועטור פרסים בינלאומיים לזכות בפרס מקצועי מטעם גוף (במקרה זה: מדינה) שהוא עצמו בז למדיניותה. ומה טמון בתפיסתה החינוכית של שרה מדופלמת שנחרצת בדעתה להעביר לתלמידי ותלמידות ישראל שיעור אזרחות וירטואלי, שכותרתו "איך לבזות את בית המשפט ולא לכבד את הכרעותיו – שלב אחר שלב"?
הקושי מובן. שהרי בסוף, גם האידאות המתוחכמות ביותר לא יצליחו לגבור על תבונתם האנושית של "פשוטי העם" ולסתור את המובן מאליו הטמון בבסיסה של האמת הפשוטה. כך למשל, שום טיעון מתחכם לא יצליח לסתור את העובדה היבשה, שלפיה מדען החובט בפרס כאילו היה כדור הנבעט הלוך ושוב בין ועדת השופטים למשרד החינוך ולהיכל המשפט, איננו רואה בחבטות חרפה שנפלה על הפרס, אף לא פגיעה בחוסנה הלאומי והחברתי של מדינת ישראל. מה כן? דרך לגיטימית לקדם את עצמו.
כך גם מובן מאליו שאילו ראתה בפרס הלאומי ביטוי לעצמאותו הרוחנית של עם ישראל במדינת ישראל, הייתה שרת החינוך עומלת על תקנון מהודק שימנע מהפרס מבוכות לאומיות ומעגנת אותו בחוק כדי להבטיח את שימור מעמדו.
חוזקה של האמת לעיתים קרובות אינה נוחה לבריות. אחרי הכל, לא נעים לגלות שבימת ההוקרה הלאומית נגנבה מתחת לאפו של הציבור בישראל. מצד אחר, אי אפשר להתכחש לעובדות: נכונותם של המדען והשרה לגרור את פרס ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא מדברת בעד עצמה. הסכמתם המשותפת לקחת לידיהם את הפרס, שהיה סמל ושם נרדף למורשת של מצוינות, ולעצבו מחדש ככלי מלא כלימה שנתכרכם מרוב בושה, חזקה מכל טיעון ומכל הסבר.
כידוע, במרוצת שבעת העשורים האחרונים, הניחו חודי החניתות של המדע והתרבות בישראל לא פחות משבע קומות של קניין רוחני מפואר. היו מי שהשתיתו את היסודות. אחרים ביססו את התורות והנחילו את האומנויות. יתכבדו אם כן, חתן פרס ישראל הטרי, פרופ' עודד גולדרייך ושרת החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון ויוסיפו נדבך משלהם. נדבך שמתאר נאמנה את מטרתם: לפאר את שמם ולשמר את תהילתם. ואם זו משימה מורכבת מדי עבורם, אז לכל הפחות שיבטאו בכנות וביושר את האמת הפשוטה העולה מהתנהגותם: את חוסר הכבוד המשווע שהם שניהם רוכשים לפרס ישראל. ולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו