פרצות בגדר? חייבים להמשיך "להיראות מופתעים"

הצער על הצטרפותן של משפחות חדשות למעגל השכול לא הצליח לגרום לציבור הישראלי לוותר על הטקס עתיק היומין של העמדת פני מופתעים נוכח הפרצות בגדר ההפרדה. הפרצות קיימות כבר תקופה ארוכה; דווח עליהן בהרחבה; ומפקדים וחיילים בצבא מכירים אותן ורבים מהם העידו עליה לארגון "שוברים שתיקה".

במדינה שמתבשמת מאוויר הפסגות של "דיונים ביטחוניים", מדהים לגלות כמה מהדיונים הללו פיקטיביים לחלוטין. הרי הפרצות בגדר הן סוד גלוי, ותיאור מכובס למציאות שבה, במקומות מסוימים, חסרים עשרות מטרים של גדר, ובמקומות אחרים קילומטרים שלמים שכלל לא נבנו מלכתחילה.

כל חייל ששירת לאורך גדר ההפרדה מכיר את תיאטרון האבסורד היומיומי המתנהל סביב מעבר הפועלים הפלשתינים לעבודתם בישראל. אחד החיילים סיפר לנו: "היינו עומדים מול פלשתיני אחד ואומרים לו: אל תעבור. אבל 200 מטר משם חברים שלו הולכים לעבודה חופשי".

אז אם הסוד כל כך גלוי, למה ישראל לא סוגרת את הפרצות? אולי כי אנחנו אוהבים להתבסס על עבודתם של שב"חים פלשתינים ופחות אוהבים לדעת על כך. אולי כי מדובר בעוד וסת לחץ, בלתי-רשמי, במערכת השליטה המבוססת על מקלות וגזרים, שהיא הכיבוש.

בנינו כאן מסך עשן אחר מסך עשן רק כדי לא להתבונן נכוחה במציאות שיצרנו בשטחים. אנחנו "מופתעים" בכל פעם מחדש מ"פרצות" בגדר, כי אחרת נאלץ לתהות על מידת הביטחון שמספקת גדר שעשרות אלפי פועלים פלשתינים חוצים מדי יום באין מפריע, ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, כיצד נראים חייהם של המשפחות שאותן הם מנסים לפרנס. אולי נצטרך לדבר על המערכת המורכבת של וסתי לחץ ושסתומים, שנועדו לשמר את הפלשתינים במילימטר המדויק שמתחת לסף התבערה. אנחנו מעדיפים לנהל דיונים פיקטיביים, כי אפילו את הדיון הביטחוני המוגבל ביותר אי אפשר לנהל מבלי שנידרש לכמה אמיתות קשות.

הגדר עצמה והפרצות שבה, משטר ההיתרים, הענישה הקולקטיבית, אישורי העבודה שאנחנו נותנים ולוקחים, היתרי הסחר - כולם חלק ממערכת מקלות וגזרים, שמנסה להחזיק עם שלם מתחת לסף ההתלקחות. לפעמים הניסיון עולה יפה, לפעמים פחות, אבל הסיפור אינו הגדר, כי אם המערכת המשוכללת של שליטה שאנו מנהלים מעבר לקו הירוק. ואנחנו מוכנים לשלוח את ילדינו לשרת את הדיקטטורה הצבאית הזו, מוכנים לשפוך עליה מיליארדים, להגן בעולם על זכותנו להחזיק בה, וכן, גם לנהל דיונים מסועפים על הגדר - הכל, רק לא להסתכל מבעד לפרצות, על המציאות עצמה, החשופה בפני כל מי שטורח להביט בה, אפילו אם אינו אלוף במיל'.

ניסיונות לצמצום או ניהול של הכיבוש הם חזרה על הקלישאה של הילד עם האצבע בסכר. וכמו שהפרצות בגדר הן לא הסיבה לפיצוץ אלא הדבר שעוזר לישראל לדחות אותו עד לנקודה, שבו הוא הופך לבלתי נמנע, כך גם את הכיבוש ישראל מצליחה, בינתיים, לשמר כעניין מבוקר ונשלט. גם ניסיון זה נועד לכישלון.

כדי שלא נהיה מופתעים כשהפיצוץ יגיע, עדיף שפעם אחת נסתכל אל מעבר לפרצות ומעבר לגדר, ונתחיל להביט נכוחה במציאות שאנו יוצרים כבר כמעט 55 שנה.