חרפת הנשים? | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
חרפת הנשים?

חרפת הנשים?

, עודכן

לפני שבוע אמרה אושרת קוטלר בראיון ל"ידיעות אחרונות", שהעלאתו של עמנואל רוזן על המוקד לקול מצהלות הנשים היא מחזה אימים מחליא.

איזה אומץ! יש מילים שאסור להגיד. בכל פעם שמתפרסם הסיפור התורן על מעלליו המיניים של גבר מפורסם, מייד מתייצבת מקהלה תקשורתית אחידה ומוקיעה אותו בשאט נפש. אוי למי שמעז לפקפק באשמתו או להציע פרשנות שונה לעדויות נגדו. הרי אנחנו, הנשים, מנוצלות ומוטרדות, ואילו הם, הגברים, תמיד בחזקת אשמים.

בפעם האחרונה שאשת ציבור העזה לסנגר על גבר שהואשם בהטרדה מינית, בוצע בה לינץ' תקשורתי. זוכרים מה עשו לחברת הכנסת יוליה שמאלוב־ברקוביץ' שיצאה להגנתו של ניצב אורי בר־לב? קרוב לוודאי ששכחתם. לפני כשנתיים לא יכולנו לעבור יום בלי לשמוע את שמו בכל ערוצי התקשורת, וכעת אנחנו בקושי מצליחים להיזכר מי הוא.

כל הזמן מספקים לנו גברים מפורסמים חדשים שמועלים על המוקד. איך אפשר לזכור את כולם?

חוסר האונים של רבי יהודה

לפני אלף ושמונה מאות שנים באה אישה אל רבי יהודה הנשיא והתלוננה בפניו שבעלה מקיים איתה יחסי מין שאינם לרצונה: "ערכתי לו שולחן והפכו". לא ניכנס כרגע לתיאור מפורט של צורת המשגל - הדימוי מדבר בעד עצמו. אך בכל מקרה, ואיך שלא נדמיין את זה, ברור לגמרי שהאישה סבלה. תשובתו של רבי יהודה מעידה על כך. כמעט אפשר לשמוע את גניחת הצער שנפלטה מגרונו: "בתי, התורה התירתך, ואני מה אעשה לך?" ובלשון עכשווית: צר לי, אישה יקרה, אך איני יכול להגן עלייך. ההלכה התירה לבעלך להשתמש בגופך בכל דרך שיחפוץ.

מי שחושבים שאני שמה בפי רבי יהודה מילים שלא אמר, מוזמנים לקרוא את ההלכה שלמד מן הסיפור לא אחר מאשר הרמב"ם, מגדולי הפוסקים שלנו: אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שרוצה לעשות בה, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה.

הנוסח לא משאיר מקום לספק. אין כאן יחסי מין הדדיים שנעשים מרצונם החופשי של שני הצדדים. האדם, הלוא הוא הגבר, עושה באשתו כל מה שירצה. היא שלו. הוא הבעל שלה.

בימי התנ"ך המצב היה עוד יותר גרוע. גופן של הנשים נחשב כמעט הפקר. חוק מפורסם בספר דברים דן בגבר שתופס נערה ושוכב איתה. היום היו שולחים אותו לשנות מאסר ארוכות, אבל אז זה נשמע ככה: כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. נקודת המוצא של החוק ברורה בתכלית: כשיש אונס - יש קורבן. ומי הוא קורבן האונס? אבי הנאנסת, כמובן. המסכן גידל לו בת בעמל וביזע, וכשסוף סוף היא בגרה ואפשר כבר לקבל תמורתה מוהר מכובד, מגיע גנב, גוזל את בתוליה והופך אותה לסחורה פגומה ששווייה מועט.

האנס נחשב לגנב. זה הכל. לכן פיצוי כספי הוא עונש ראוי.

האנס הוא גנב. אבי הנערה הוא קורבן. והנערה?

היא שייכת לאביה. גופה הוא רכושו.

כל הנשים, בכל תרבויות העולם, היו עד לא מזמן כלי לסיפוק צורכי המין והפריון של הגברים. ניצלו אותן, התעללו בהן, השתמשו בגופן, ולא היה להן מושיע.

לא עוד. במדינת ישראל היום אנחנו יכולות לרדוף עד חורמה גברים שפוגעים בגופנו. הכוח שנמנע מאמותינו כמעט בכל הדורות, מצוי בידינו.

אבל כוח, כל כוח, עלול להיות מסוכן.

חיזור גורלי

שנות הפטריארכליות הארוכות הטביעו בנו חרדה כל כך עמוקה מפני ניצול מיני, עד שכל חיזור לא מוצלח נתפס על ידינו כאיום.

גם אם נקבל את העדויות נגד עמנואל רוזן כלשונן, ברור לחלוטין שלא מדובר באונס, ואפילו לא בניצול יחסי מרות למטרות ארוטיות, אלא בחיזור אובססיבי. בשיחת בנות עסיסית, שכולנו מכירות ואוהבות, היינו מכנות אותו בשלל תארים לא מחמיאים: קרציה, עלוקה, טפיל, אינפנטיל.

אבל הי, כל חיינו אנחנו נתקלים בנודניקים מעצבנים, שתובעים מאיתנו תשומת לב נואשת ולא מבינים שאין לנו כוח אליהם. זה קורה לכולנו, גברים ונשים כאחד, ואף אחד לא מעלה בדעתו להשפיל אותם בפרהסיה, לגדוע את מקור פרנסתם או לזרוק אותם לבית הכלא. אז למה למחזרים נודניקים, בעיקר אם הם מפורסמים, אנחנו עושות את כל זה, ועוד הרבה יותר?

"וכאשר תמצא ידיכם תהרגו"

אחד המשפטים הכי אמיצים בתרבות היהודית נמצא בספר "הכוזרי", שנכתב לפני קרוב לתשע מאות שנים. רבי יהודי הלוי מתאר ויכוח בדיוני בין מושל של ממלכה עובדת אלילים, "מלך כוזר", שמחפש את הדרך אל אלוהים, ובין חכם יהודי, "החבר", שמצליח לשכנע אותו שהיהדות היא דת האמת.

אין צורך לומר שרבי יהודה הלוי משמיע בשם החבר טיעונים מנצחים, שמותירים את מלך כוזר פעור פה. אך לא תמיד. כאשר החבר אומר בגאווה שעם ישראל אינו הורג עמים אחרים, משיב לו מלך כוזר בלעג: "וכאשר תמצא ידכם תהרגו". אתם לא הורגים כי אתם חלשים. כאשר תהיו חזקים, כן תהרגו. אתם כמו כולם. בדיוק כמו כולם.

היינו מצפים שהחבר יכריז בביטחון: אנחנו לא הורגים כי אנחנו מוסריים, לא בגלל שאנחנו חלשים. אבל הוא מרכין את ראשו ומודה בפה מלא ובבושת פנים: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר".

אלפי שנים היינו חלשות ולא יכולנו להגן על גופנו. אבל עכשיו כל מוסדות המדינה עומדים לרשותנו: המשטרה, התקשורת, החוקים, מערכת המשפט.

עכשיו גם בידינו יש כוח.

האם נשכיל להשתמש בו בזהירות הראויה?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו