כאשר התפוצץ המשא ומתן הישראלי־פלשתיני בקמפ דיוויד בדיוק לפני 13 שנים, העניק ביל קלינטון ראיון לאהוד יערי ואמר "ברחל בתך הקטנה" כי יאסר ערפאת נושא באחריות לכישלון. זו היתה הפעם הראשונה שארה"ב סטתה מתגובת הניטרליות בין הצדדים ונקטה עמדה ברורה. חלף זמן רב עד שיוסי שריד או יוסי גינוסר התאוששו מהקביעה האמריקנית וחזרו להאשים את אהוד ברק באחריות לתוצאה המאכזבת.
אתמול היה יכול ג'ון קרי לחזור על דפוס ההתנהלות של הנשיא קלינטון ולהצביע על הפלשתינים כמי שמונעים או מעכבים את חידוש המשא ומתן. אך קרי לא אימץ את דפוס התגובה של קלינטון, שכן הוא טרם הגיע אל קו הייאוש. אמנם הוא לא היה יכול לדחות בשנית את המשך מסעו המדיני בארצות המזרח, אבל שובו הקרוב לישראל אינו הנשמה מלאכותית של תהליך מת, אלא הערכה ממשית (לפחות מנקודת מבטו) כי יש על מה לדבר.
טבעי שבנימין נתניהו מעוניין לטעון כדברים האלה. אבל בפועל הם מבוססים על גורמים אחרים, המכירים היטב את המשא ומתן שהתנהל בימים האחרונים במשולש ירושלים־עמאן־רמאללה. נתניהו וציפי לבני תפרו הבנה עם האמריקנים. היא כללה גמישות ישראלית. הפלשתינים לא רצו לקבלה. האמריקנים, אשר למדו להכיר את העמדה הישראלית באמצעות נתניהו ולבני ויצחק מולכו ויעקב עמידרור, יודעים את האמת. הם גם מבינים מדוע סאיב עריקאת מתעקש לטעון כי לא היתה התקדמות, או רק מזערית.
נתניהו פעל כלפי קרי ברוחב לב. לעומתו, אבו מאזן נרתע מיריביו ברחוב הפלשתיני, ואולי גם ממנו עצמו. המגעים האלה הם בבחינת כתובת על הקיר, תסריט שנכתב מראש, והפלשתינים פועלים על פיו כאילו היה תורה לאבו מאזן ממכה.
אין זאת אומרת שחידוש המשא ומתן נוח לנתניהו בזירה הפנימית. להפך, הוא, לבני ומולכו שומרים קרוב לחזה את קלפי הוויתורים או הגמישות שגילו במהלך המגעים כדי לא לשלם מחיר פוליטי יקר תמורת ביצה שלא נולדה. אם בסיבוב השיחות יבשילו התנאים לחידוש המשא ומתן, ייאלץ נתניהו לגונן על גמישותו בפני סיעת הליכוד ביתנו, אבל עתה זה פולמוס מיותר התלוי בנוקשותו או בריכוכו של אבו מאזן.
אם גם לבני תהיה שותפה להערכה זו, כי אז כישלון השיחות בחסותו של קרי לא יערער את לכידות הממשלה. אולי להפך, לבני תהיה העדה המרכזית ומליצת היושר למה שאכן התרחש מצידו הישראלי של המתרס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו