הקריקטורה בעיתון הנורבגי ראויה לאות הוקרה על שם "דר שטירמר". המאייר הקפיד לשלב בה מבחר מייצג של הסמלים האנטישמיים לדורותיהם: אף מעוקל של מוהל, תינוק מדמם, ספר תורה ספוג דם, וגם את קלשונו של השטן, שזה כבר בהחלט מוטיב למתקדמים.
המילה היא המצווה היהודית המוקעת ביותר. דורות של מחוקקים ניסו להוציאה אל מחוץ לחוק - מאז גזירות אדריאנוס במאה השנייה לספירה ועד פסיקת בית המשפט הגרמני בקלן לפני כשנה. ואפשר להבין אותם. לא צריך להיות שונא ישראל בשביל להרגיש שהבטן מתהפכת כשרואים תינוק חסר ישע שחותכים את בשרו. עצם הידיעה שהורים מוכנים לפצוע את בנם מכוחו של מנהג דתי די בה כדי לעורר זעזוע.
סביר להניח שרבים מכם מעווים כעת את פניכם ואומרים לעצמכם: מכוחו של מנהג דתי? מה פתאום! אנחנו מלנו את בנינו מנימוקים רפואיים וחברתיים. מסיבות רציונליות לחלוטין.
מחקרים מגמתיים
לפני עידן האינטרנט התייחסנו למחקרים רפואיים כאל דברי אלוהים חיים, אבל היום, כשהמידע זמין ונגיש, אנחנו הרבה יותר ביקורתיים. אם מדור הבריאות בעיתון מדווח בהתלהבות שהתגלה קשר מובהק בין שתיית תה ירוק ובין חיסול גידולים סרטניים והחלקת עור הפנים, קל מאוד לבדוק מי מימן את המחקר לפני שמסתערים על מדף התה בחנות. ואם סרטון של אגודת הטבעונים חושף נתונים מבהילים על הנזקים הבלתי הפיכים שמוצרי החלב מחוללים לגופנו, אפשר להתנחם באתר של מועצת החלב שמציג מחקרים הפוכים.
כשתגלשו באתרים להעמקת ערכי היהדות, תעמדו משתאים לנוכח רשימת המחקרים, שמוכיחה באופן חד־משמעי שגברים נימולים אינם לוקים בסרטן האשכים ובמחלות מין, וכי סרטן צוואר הרחם נפוץ אצל נשותיהם הרבה פחות מאשר בקרב עמיתותיהן הנוצריות שאיתרע מזלן לחיות עם ערלים. וכשתגלשו באתרים של תנועות שמתנגדות למילה, לא תדעו את נפשכם מרוב בעתה. אין כמעט מחלה פיזית או נפשית בתחום המין שלא מכה בנימולים האומללים. נגזר עליהם לחלות הרבה יותר ולהיות מסופקים הרבה פחות. ככה מוכיחים המחקרים. עובדה!
בעולם המערבי של ימינו האמת אפילו לא נמצאת באמצע. כשיש אנטיביוטיקה וכששומרים על סטריליות, אין מתאם משמעותי בין כריתת העורלה ובין רמת הבריאות. וכך גם בתחום התפקוד המיני. לא מצאתי מחקרים אמינים שבדקו את הנושא, אבל לפני כעשרים שנה לימדתי תנ"ך ברוסיה במסגרת משלחת מטעם הסוכנות היהודית, והזדמן לי לפגוש גרים טריים שעברו ברית מילה ושמחו לחלוק איתנו את החוויה. מסתבר שאין שום הבדל - לא בתשוקה לפני, לא בתחושה בזמן, ולא בסיפוק אחרי. זה לא יותר טוב ולא פחות טוב. הכול נשאר כשהיה.
ומה לגבי הנימוקים החברתיים? כשנולד בני הבכור (היום בן 26) הופתעתי לשמוע מהורים חילונים בסביבתי שהם מלו את בניהם משום שעדיף לסבול כאב פיזי בגיל שמונה ימים מאשר להיות יוצא דופן. אני אומרת שהופתעתי משום שאין בכך שום היגיון. הרי אם כל כך הרבה אנשים לא רוצים למול את בניהם, הילדים לא יהיו יוצאי דופן. ובכלל, למה שהורים יסכימו לפצוע את תינוקם רק כדי שהוא יהיה כמו כולם?
התירוץ הזה, שזכה לפופולריות רבה בקרב הורים בני דורי, כבר לא נשמע כמעט. אז אולי הצעירים בימינו יותר כנים וישירים מכפי שהיינו אנחנו בגילם, אבל תירוצים סביב מצוות המילה תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. פרשנינו לאורך כל הדורות ניסו לעטוף אותה בטעמים מלהיבים ולא הסתפקו בנימוק הבדלני שנותנת לה התורה: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.
"המילה מחלשת כוח הקושי"
הטעם הכי שנוי במחלוקת שייך לרמב"ם. כשקוראים אותו עלולים לחשוב שמדובר ביצירה אנטישמית: "והנזק הגופני המגיע לאיבר ההוא, הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מפעולות ההולדה, אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך. המילה מחלשת כוח הקושי ופעמים שתחסר ההנאה... אמרו חז"ל: הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו". ובעברית פשוטה: המילה גורמת נזק. כושר ההולדה לא נפגע, אבל הזקפה נחלשת וההנאה פוחתת. ולא רק של הגברים. נשות הערלים נהנות יותר. הרבה יותר!
דבריו של הרמב"ם כל כך מקוממים עד שמתעורר בנו הרצון לנער את כתפיו ולצעוק לו: למה אתה מספק נשק לשונאינו? מדוע אתה אומר שאנחנו פחות מיניים מהנוצרים? הרי טענות כל כך מופרכות אפילו גדולי האנטישמים לא העזו לטעון.
אבל זו בדיוק הסיבה להסברו המשונה של הרמב"ם. האנטישמים באמת לא פיקפקו בכושרנו המיני, אלא דווקא הגזימו בתיאורו. הפנטזיה בדבר תאוותם היתרה של היהודים, שנולדה כבר בתרבות הרומית, התגלגלה לנצרות והפכה למוטיב אנטישמי נפוץ שפירנס דורות של אנשי דת, סופרים ומאיירים. הרמב"ם חי בעיקר בסביבה מוסלמית, אולם הוא הכיר את האנטישמיות הנוצרית ויצא נגדה בקול גדול: אנחנו לא שטופי זימה, אם כבר אז להפך, המילה הופכת אותנו לפחות מיניים.
ההסבר הזה נכתב כדי לסנגר על ברית המילה. אבל בימינו, כשהתשוקה המינית נחשבת לערך עליון, עטים עליו מתנגדי המילה כמוצאי שלל רב ורואים בו הוכחה ניצחת לטענתם. הנה, אפילו הרמב"ם מודה שהנימולים נהנים פחות.
ומה שקרה לרמב"ם, שנאלץ להמציא הסברים פסאודו־רציונליים למעשה שמניעיו האמיתיים שונים בתכלית, קורה בימינו לשני הצדדים בוויכוח בעד ונגד ברית המילה.
מה נגיד לעצמנו?
אז מה נגיד לקריקטוריסט הנורבגי? ולבית המשפט בקלן? ולעצמנו? למה באמת אנחנו מלים את בנינו?
המילה היא המצווה הכי קשה, ובכל זאת כמעט כולנו מקיימים אותה: חילונים וחרדים, קונסרבטיבים ורפורמים. לא מסיבות רפואיות או מיניות, ואפילו לא מסיבות חברתיות.
ברית המילה היא חלק בלתי נפרד מזהותנו היהודית. וזה חשוב לנו.
למה? ככה!
יש דברים שאי אפשר להסביר בנימוקים רציונליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו