השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "שלח". הנושא המרכזי בפרשה הוא סיפור 12 המרגלים ותוצאותיו החמורות. כזכור, העם היה אמור לצעוד במסע שאורכו 11 יום בלבד עד ההגעה לגבולות הארץ.
אבל כמו שקורה לעיתים קרובות - משהו משתבש. האלוקים מצווה את משה לשלוח לו אנשים שיתורו את הארץ ויבחנו את טיבה מבחינה חקלאית וטופוגרפית.
במסגרת הבדיקות יבחנו את מצבם המורלי של התושבים, אם הם גרים בשכונות מבוצרות או אולי דווקא בביטחון רב בערים ללא חומה. סוף הסיפור ידוע: המרגלים חוזרים וטוענים כי הסיכוי לכבוש את הארץ קלוש כיוון שהתושבים קשוחים ביותר, "אפס כי עז העם". אחרי דברים קשים אלה מחליט העם, אולי בצדק מבחינתו, כי מדובר בסיכון שאינו חפץ לקחת ולכן מסרב לעלות לארץ למרות ההפצרות של משה.
העונש האלוקי על התנהלות העם והמרגלים לא מאחר לבוא, נגזר עליהם להסתובב במדבר עוד 40 שנה. שנה כנגד כל יום של מסע המרגלים. דבר מוזר כשלעצמו, כי אמנם אפשר להעניש את העם שלא ייכנס לארץ, אפשר לטרטר אותו במדבר עשרות שנים, אבל מדוע לקשור בין אורך מסע המרגלים לטלטול של העם במדבר?
* * *
המתבונן בפרשיות התורה יודע כי חכמינו משתדלים למצוא קשר בין הנושאים הנידונים בסמיכות, אף שלא בהכרח התרחשו באותה נקודת זמן. ואכן, חכמינו שאלו על הקשר בין פרשת המרגלים לפרשה הקודמת. כזכור, הפרשה הסתיימה בתיאור דברי לשון הרע של מרים על אחיה משה. כעונש, היא קיבלה את מחלת הצרעת.
בעקבות זאת נאלץ העם להתעכב עוד כמה ימים במדבר, שהרי מרים היתה צריכה לצאת מחוץ למחנה כדינו של המצורע והעם ביקש להמתין לה. לא נחה דעתה של התורה עד שהנציחה את סיפורה של מרים בציווי "זכור את אשר עשה השם אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
ציווי זה מנוסח בסגנון המזכיר לנו את הציוויים הגדולים לזכור את השבת, את יציאת מצרים ואת מעשי עמלק. והנה מייד לאחר האירוע הזה מופיע סיפור המרגלים. לרבותינו היה ברור שיש קשר בין האירועים, וכך אמרו: "למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
לכאורה אין שום קשר בין האירועים ואין שום פרופורציה בעונשים. מרים פוגעת באדם ולא סתם אדם, אלא במשה גדול הנביאים, ואילו המרגלים מדברים רע על הארץ שאינה נפגעת ואינה נעלבת.
מאידך, ההשלכות הלאומיות של מעשה מרים הן שוליות, שהרי האלוקים ניצב לעזרת משה בעוד מעשה המרגלים מוליד אחריו חוסר אמון מוחלט של העם ביכולתו להיכנס לארץ.
מתברר שאת זה בדיוק ביקשו חכמינו להדגיש. הכל בעיני המתבונן. מי שחותר למצוא כל הזמן את הרוע בחברו תמיד יוכל למצוא לכך צידוק, וזה נכון גם אצל רבנים וגם אצל פוליטיקאים. הכישלון הגדול של המרגלים לא היה בכך שסיפרו מה שראו, אלא שלא השכילו ללמוד לקח ממה שקרה לאדם גדול כמרים. מסתובבים הם בארץ 40 יום ומה שיש להם לומר לסיכום מסעם הוא כי "הארץ אוכלת יושביה". זה מעיד על כך שכל הזמן שבילו בארץ נחווה בעיניים שליליות, לכן לא די בכך שלא ייכנסו לארץ.
חשוב מאוד לדייק בצורת ההסתכלות. עלינו לזכור שעל כל יום שבו הסתכלנו בצורה שלילית על ארצנו, נבלה שנה במדבר, מתגעגעים אל הארץ שבגנותה דיברנו.
סיפור חסידי מספר על אחד מתושבי ארץ ישראל שבא לאסוף כספים בחו"ל בעבור אחת הישיבות ונשאל על מזג האוויר בארץ. הוא השיב בצורה דומה לצורה שבה כולנו משיבים כשאנו נשאלים את אותה השאלה: "חם בארץ, מזיעים". והרבי גירש אותו מעל פניו ואמר לו: "מספיק שילמנו כבר על חטא המרגלים, אסור לדבר בגנותה של הארץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו