המאמץ: לשכנע שישראל אינה המכשול לשלום

מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי מלא רצון טוב כרימון. הוא מגיע היום לירושלים להתניע את המשא ומתן הישראלי־פלשתיני, אך כל משקיף יודע כי איש בעולם אינו מתעניין. המזרח התיכון רותח בסוריה ובלבנון ומעורר תזזית בירדן וישראל נדרכת מול בשאר אסד - ומי באמת ישקע עתה במשא ומתן עם אבו מאזן? המזרח התיכון לוקה בהתקף לב וקרי נקשר לרפא מכת אגרוף בכתף.

עד לסבב האלימות האחרון רווחה מין מנטרה שגרתית כאילו כל הקשיים האזוריים נגרמים בשל היעדר פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני. במצב הדברים הנוכחי אין מי שיתפנה לחזור על טיעון זה.

בכל זאת, ישראל אינה יכולה להיראות כמי שעולזת על העיכוב. רק שאם פניה למשא ומתן רציני אין מנוס מלגשת אליו בכובד ראש. לגופו של עניין או לפחות כאליבי מדיני בזירה הבינלאומית. מצד אחד אין מניעה מלהעניק טיפול נמרץ למשא ומתן, תוך כדי הקפדה שייערך על ידי האמריקנים והאירופאים בתנאי איזון הוגנים. מצד אחר, ראוי לאמץ את התביעה שהעולם ינהג בבנימין נתניהו כבאהוד אולמרט. עד 2009 לא נדרש אולמרט לחדול מהבנייה בהתנחלויות, ואף שהגיש הצעה מרחיקת לכת לא נענה על ידי הפלשתינים ואין סיבה לשנות את הנוהג. בעניין זה ציפתה אולי לקרי אכזבה להיווכח כי יאיר לפיד שותף לעמדת הליכוד בסוגיה זו, שאין צורך בהפסקת הבנייה כדי לדון בהסדר מדיני.

עם זאת, מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים ביום מן הימים, חיזבאללה יחזור לממדיו הטבעיים וגורל הגרעין האיראני לא יוכרע בין רמאללה וחברון לבין נהר הירדן. לפיכך, ישראל יכולה לתרום לקידום ההידברות. העברות כספים ושחרור מצומצם של אסירים ביטחוניים הם הגשר לחידוש ההידברות, מה גם שהשרה הממונה על המשא ומתן, ציפי לבני, כבר הכריזה כי ההכרה במדינה יהודית אינה תנאי למשא ומתן אלא יעד סופי.

בשמאל הישראלי חוששים כי הבעיה אינה בהתנסחות אלא בתחושה שבנימין נתניהו אינו מתכוון ברצינות ל"שתי מדינות לשני עמים", אבל בין שריו בליכוד ביתנו יש מי שמשוכנעים כי להפך, הוא אימץ את פתרון שתי המדינות לשני העמים שנתן לו ביטוי בכמה הזדמנויות. כך או אחרת, על נתניהו להשקיע מאמץ־על כדי שקרי ייצא את ירושלים משוכנע כי בנתונים הקיימים ישראל אינה המכשול לשלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו