לחקור - ולתקן את התרבות במשטרה

השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, טען שלשום בהתייחסותו לאסון במירון כי "אחריות אין פירושה אשמה". זו אינה אמירה לא נכונה, אלא שבכל קורס ביטחוני מלמדים את החניכים את משמעות המושגים של "סמכות ואחריות".

כשלמפקד בשטח יש רק אחריות ואין לו סמכות, אז ממילא קשה להוכיח אשמה. וכשלמפקד בשטח יש סמכות אך אין אחריות - ממילא גם כאן קשה להוכיח אשמה.

אבל האם למפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, היו סמכות וגם אחריות? התשובה לכך היא כן. הוא בעצמו נטל אחריות על האירוע "לטוב ולרע", ומי שנוטל על עצמו אחריות סימן שיש לו גם סמכות.

לכן זה די ברור שיש לבצע חקירה רצינית שתרד לעומקם של דברים, ותתן מענה גם לשאלת האשמה. הכישלון של לביא אינו רק באישור האירוע, שכן היו כבר אירועים גדולים יותר מהאירוע הנוכחי בהר מירון שצלחו, אף שהשתתפו בהם הרבה יותר אנשים.

הכישלון שלו ושל הדרג המרחבי, ובכללם גורמי המטה, הוא ביכולת לצפות מראש את נקודות החולשה על ההר ולתת להן מענה מבצעי הולם.

במקום שבו פיקוד המחוז יכול היה להבין שהמענה המבצעי שעומד לרשותו אינו מתאים, היה עליו לנקוט את כל הפעולות הנדרשות כדי למנוע כל אפשרות לתקלה. האם הביאו בחשבון את אותו מסדרון צר מלהכיל ששלח 45 אנשים אל מותם? במבחן התוצאה, מדובר בכישלון קולוסאלי.

אמירתו של אוחנה שלפיה "אחריות אין פירושה אשמה" הפכה אתמול לוויראלית ברשת, והיו מי שהפכו אותה לבדיחה. "היום תפס אותי שוטר על מהירות מופרזת", נכתב בבדיחות הדעת, ״אמרתי לו שאני לוקח אחריות אבל אני לא אשם". האם זה המסר שרצוי להעביר לאזרחים?

לפי פקודת המשטרה, המשטרה אחראית לקיום הסדר הציבורי ולביטחון הנפש והרכוש, ואחריותה אמורה לבוא לידי ביטוי בין היתר בפיקוד ושליטה על אירועים חריגים ובכלל זה אירוע של אסון המוני.

אלא שבשנים האחרונות חל מפנה בכל מה שקשור לתרבות הארגונית של המשטרה.

בניגוד לצה"ל, שבו אין קיצורי דרך לתפקידי פיקוד, במשטרה קצינים מתמנים לעיתים לתפקידים ללא ניסיון קודם, ולא אחת תוך שהם מדלגים בדרך על תחנות שאמורות להכין אותם לקבלת החלטות והתמודדות במצבי לחץ. הם לא תמיד מבינים מה האחריות שמוטלת על כתפיהם.

המסקנה המתבקשת כעת היא שכל ועדה שתבחן ותבדוק את הגורמים שהובילו לאסון, תתמקד לא רק באירוע עצמו - אלא גם ביכולת של הארגון להפיק לקחים, לפקד ולשלוט על אירועים מסוג זה.