מתנגד בלב שלם, מורתח, נזעק לרעיון של קביעת אורך שירות דיפרנציאלי בצה"ל. התנגדות כפולה.
האחת, המובנת מאליה, היא שכאשר "תשקוט הארץ 40 שנה" וכל אחד יישב "תחת גפנו ותחת תאנתו", אין מניעה לקצר את השירות. להפך, זו אפשרות מבורכת. אבל במצב הביטחוני ההולך ומתערער – ואין צורך לעסוק בפולמוס מדוע – כל קיצור בתקופת השירות משמש הזמנה לגורמים עוינים לתקוף את ישראל ולבוא אליה בתביעות הולכות ומתרחבות ומעמיקות. קיצור שירות רע לאינטרס הלאומי הממשי. זה יוריד את רף הכשירות של צה"ל. יחזיר את הצבא למצב שבו יחידותיו לא התאמנו ולא ידעו מה תפקידן בשעת לחימה. רוב הצל"שים במלחמת לבנון השנייה ניתנו למי שהצילו חיים ולא למי שהגיעו אל היעד. זו עדות מרשיעה על המוטיבציה ורמת הלחימה והביטחון ביכולת לכבוש את היעד. האחרת, חשובה ממנה, היא פרי ההתנהלות הישראלית בעולם הדיגיטלי־מודרני. כמעט בכל יחידות צה"ל ההכשרה מתארכת. לא רק ב־8200 העורפית אלא גם בסיירות המובחרות, אשר לחימתן סבוכה יותר ולפיכך מסלול ההכשרה של חייליהן מתארך והופך למורכב יותר. מה תעשה הממשלה אם תקצר את השירות בצה"ל? היא הרי תזדקק ללוחמים המשרתים יותר מהאחרים ותעניק להם פיתוי-פיצוי. לוחם אשר ייקרא לשרת רק 30 חודשים, אבל יתאמן בהכשרתו 18-16, לא יספיק להעניק בתמורה אלא שנה, ואולי עוד חודשיים. זה מעט מדי. לפיכך יבטיחו ללוחמים ביחידות הקרביות – ובעיקר המובחרות – כי הם לא ישרתו 30 חודשים ככולם אלא 36 ויקבלו פיצוי כספי ניכר (גם עתה מעניק צה"ל בתבונה ללוחמיו שכר גבוה יותר מאשר לחיילי היחידות העורפיות).
מה יקרה כתוצאה מכך? בתוך כמה שנים יגדל שיעור בני העניים ביחידות הלוחמות באורח ניכר. בני אמידים ינצלו את החוק וישרתו רק שנתיים וחצי או פחות במקום שלוש. זו הנקודה הקריטית, ונקרא לה בשמה: זאת אומרת שאם חס ושלום ישראל תסתבך במבצע צבאי ממושך, ואפילו במלחמה כלשהי – בעצרות הזיכרון לנופלים יגדל ללא שיעור מספר השמות של בני העניים. כמעט רק עניים ישלמו בחייהם להגנת המולדת. ללא שיעור לחלקם באוכלוסייה.
כל ישראלי מייחל שלא יהיו עוד הרוגים ופצועים. אבל כל ישראלי יודע כי אפשרות כזאת קיימת. כל אדם הגון מקבל ברצון את הקריאה "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". אבל אוי לה למדינת ישראל אם כמעט רק בני עניים ימלאו את בתי הקברות הצבאיים שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו