תנו לנו עוד מהטלוויזיה הקהילתית הזאת
0השמעה
בקולנוע הישראלי לא תמיד רואים רחוק, רואים שקוף. גבולות הגזרה של סרטי הקולנוע והטלוויזיה המקומיים בעשורים האחרונים חפפו לרוב את גבולותיו של התא המשפחתי. כמעט כל הסרטים דוברי העברית שראינו מתחילת המילניום הוקדשו לתיאור קשייה של משפחה סובלת כזו או אחרת וכל המשפחות הישראליות האומללות בקולנוע דמו זו לזו. איומים מבית ומחוץ הוצגו כמסכנים את יסודות הבית, ורק שיקומם מנע, בחלק מן המקרים, את חורבנו. בשעת משבר לא הוצגו הקהילה או המדינה שמחוץ לדלת כגורם העשוי לסייע למשפחה המתמודדת, ולמעשה, הן הוצגו ככוחות המשחית המנסים לחדור מבעד לפתח.
וכך, על חטא פירוק המשפחה חתומים צה"ל ב"בופור", הקהילה הדתית־לאומית ב"מדורת השבט", והחסידית ב"למלא את החלל". התל־אביבים הציקו לטבריינים ב"אביבה אהובתי", והקיבוץ כמעט הצליח לשבש את "מבצע סבתא". הבחירה להתעלם מן המסגרות החוץ-משפחתיות או לבקרן העידה על הכרסום המתמשך במעמדן ועל אובדן האמון ביכולתן לסייע לפרט. תהליך ההפרטה החברתי תרם לעיצובם של מעגלי תמיכה כמו קהילה ולאום כמשענת קנה רצוץ. למדנו מהסרטים שבבית "תמיד יחכו לך" וש"קר שם בחוץ".
ובכן, מהפך! שתי סדרות טלוויזיה חדשות החזירו לאחרונה אל הפויקה התרבותית את הקהילה והלאום, ובצד הקלוז אפ המשפחתי המוכר הן מציעות התבוננות הרואה בזיקות חברתיות מרכיב הנחוץ לנו לא פחות מאשר קשר משפחתי. במרכז "ישמח חתני" (קשת 12) עומדת קהילה מסורתית ירושלמית, ו"המפקדת" (כאן 11) מגוללת את נפתולי כור ההיתוך הצה"לי העכשווי. הראשונה הופכת את השכנות הקהילתית לקבוצת תמיכה היוצאת למאבק בנובורישים חסרי ערכים ובפונדמנטליסטים הסובלים מערכיות־יתר, והשנייה מגוללת את המתרחש בבסיס טירוניות ובוחנת את יחסי המשיכה והדחיה המתקיימים בין נציגותיהם הנבחרות של שבטי הישראליות השונים והעוינים.
שתי הסדרות מדברות בגוף שלישי רבים ושתיהן מייחסות נחיצות למעגלים חברתיים המושתתים על סולידריות. אמנם על "ישמח חתני" בזוקה אבקת סוכר פולקלוריסטית המשווה למתרחש בה ארומה אגדתית, בעוד הריאליזם הסטירי של "המפקדת" מכיל מסמרים ונוצות למכביר, אך שתיהן מצליחות לגרום לנו להרחיק מבט אל מעבר לחוטם, אל רשות הרבים של כולנו, ולהעריך מחדש את חשיבותה.
דא עקא, שאופן הצגתה של הפרהסיה הישראלית בשתי הסדרות מעורר אי נוחות. היותו של בית הכנסת מוקד חיי הקהילה ב"ישמח חתני" אינה מעוררת בחובשי ספסליו שום תובנה רוחנית. בית הכנסת הוא לא יותר מפיסת נדל"ן המשמשת לקידושים עמוסי כל טוב המיועדים לחיזוק הקשרים החברתיים. גם השירות הצבאי ב"המפקדת" אינו מוצג כמסגרת בעלת חשיבות לאומית, אלא כמשוכה שאותה חייבות הגיבורות איכשהו לעבור בדרך אל האזרחות המיוחלת.
מבלי להתייחס אל היסוד הערכי היוצר קהילות, נותרות הבבואות הטלוויזיוניות ללא הצדקה ממשית לקיומן. כל בית צריך מרפסת וכל קהילה, דתית, קיבוצית או גאה, זקוקה ליעד ערכי משותף המאגד את חבריה ומסוגל להפוך את האיים האנושיים הבודדים ליבשת. באדיבות הסדרות, הצורך ברשת חברתית אמיתית התעורר וקם. עכשיו רק עליו להחליט לאן יתחיל ללכת.
