20 שנה לקסאם ששינה את חיי

ההצתה העצמית של איציק סעידיאן טלטלה אותי. מלבד הטרגדיה והעיסוק בגורלם של אחינו ואחיותינו, הלומי הקרב, המקום והזמן של הפגיעה של סעידיאן נוגעים במיוחד לשדרות ולעוטף עזה בכלל. סעידיאן השתתף באחד הקרבות הקשים ב"צוק איתן", שבו נהרגו שבעה לוחמים לצידו. הקרב התרחש כמה מאות מטרים מקיבוץ נחל עוז, לתוך רצועת עזה. הוא היה אחד השיאים במלחמה בת חודשיים, שבה כולנו חיינו תחת אש או נאלצנו לברוח מבתינו לתקופות ארוכות.

"צוק איתן" היה השיא, עד כה, של המלחמה הממושכת מול חמאס בעזה. למעשה, ביום שישי האחרון ציינו 20 שנה בדיוק לנחיתת הקסאם הראשון בשדרות. ב־16 באפריל 2001 זה נראה מגוחך וחד־פעמי. תושבי העיר והאזור צחקו על "הצינורות המעופפים". כמה שנים קדימה, עם עשרות הרוגים, מאות פצועים ואלפי נפגעי הלם, אנחנו צוחקים הרבה פחות.

בעוטף עזה רווחת האמרה ש־90% מהזמן אנחנו חיים בגן עדן, אבל ב־10% הנותרים אנחנו חווים 100% של גיהינום. ב־20 השנים הללו נולדו כאן אלפי ילדים, התבגרו תחת מטחים, אזעקות ו"צבע אדום", ואם לא נפגעו בגוף - נזקקו לטיפולים ולליווי של מרכזי החוסן. הם הלכו לצבא בלי להכיר מציאות אחרת, מלבד חיים באזור מלחמה. התוצאה העגומה? 28% מילדי שדרות נושרים ולא מסיימים את שירותם הצבאי, בעקבות הפוסט טראומה. הגיהינום פוגע בכולנו, ובילדינו יותר מכל.

שנת הקורונה היתה השנה השקטה ביותר במלחמת 20 השנים. אבל השנה הזו בוזבזה. אנחנו כבר מרגישים את ההתחממות הולכת ומגיעה, עם ירי לכל אורך סוף השבוע האחרון. הפספוס מצטרף לכל השנים שבהן לא גיבשה ישראל אסטרטגיה אפקטיבית, מלבד מיגון מאסיבי ותגובות מלחמתיות. כאשר נתניהו ישב לצד שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ, במוצאי "צוק איתן" ב־26 באוגוסט 2014, הוא דיבר על "חלון הזדמנויות מדיני" שנפתח בעקבות הלחימה הממושכת. הוא לא הצליח, ויש שיגידו שכלל לא ניסה, לממש את הסיסמה הזו.

בהנחה הידועה שאין עתיד להפלת שלטון חמאס וכיבוש הרצועה מחדש, חוזרים שוב ושוב מפקדי צה"ל על המובן מאליו: הכוח הצבאי מוגבל. ישראל חזקה בהרבה מחמאס, אבל יכולה רק לרסן ולנסות "להרתיע". הפתרונות לטווח ארוך חייבים להיות מדיניים.

תחשבו על זה. ישראל שלנו, החוגגת 73 אביבים, גאה ביצירתיות ובתעוזה שלה. אנחנו בנקודה הכי חזקה האפשרית מול חמאס ומול העזתים. יש לנו מה לתת (שיקום תשתיות, הוצאת עובדים, חיסונים ועוד) ויש לנו כוח מאיים. המזרח התיכון מסתדר בצירים חדשים, והידידות החדשות של ישראל במפרץ ובצפון אפריקה יכולות לשחק תפקיד משמעותי בהשגת הסכמים לטווח בינוני וארוך.

גרירת הרגליים והמשבר הפוליטי העמוק, דוחקים את סוגיית עזה לתחתית סדר העדיפויות שלנו. אין מי ששומע את ילדי הגן בשדרות ועוטף עזה. אין מי שעובד על אופק מדיני בשביל עשרות האלפים שגרים כאן, מתוך אהבה ופטריוטיות למקום ולישראל. 20 השנים הבאות יכולות להיראות אחרת לטובה, רק אם נביא את המנהיגים שלנו לקבל סוף כל סוף אחריות.