קיץ 1967, בית הספר בית יעקב בפתח תקווה, טיול סוף השנה בירושלים המשוחררת. המורה מוליכה אותנו אל הכותל, לצידנו פוסע גבר עטוי גלימה. אנחנו בוהות הלומות בצלב שעל חזהו, מעולם לא ראינו כומר. המילה המבעיתה נהגית בפינו בשקט, כמעט בלחישה, אך חיש קל היא הופכת לקריאת שטנה. הוא מחיש את צעדיו, צעקותינו רודפות אחריו. לפתע נשמע מאחור קול גערה. אנחנו מסבות את פנינו בדאגה, ומייד נושמות לרווחה. זו אינה המורה שלנו, אלא אישה חילונית לא מוכרת. תתביישנה, בנות, היא צועקת לעברנו. זה כומר, אנחנו מסבירות לה, את רוצה שכמרים יתפללו בירושלים? פניה של האישה מאדימות. אתן כמו הילדים הפולנים של ילדותי, כך בדיוק הם התנכלו לרבנים שלנו.
קריאת הנוכרי
ביום רביעי נחגוג את יום ירושלים. המועד הזה שנוי במחלוקת. ולא רק המועד, גם העיר עצמה. המילה שלום מהדהדת בשמה - אך איבה ומריבה הן תכונותיה האמיתיות. אמרת ירושלים - אמרת מחלוקת, בעיקר סביב צביונה של העיר.
לכאורה ניצבים בתוכנו שני מחנות ברורים ומאובחנים: מי שהולכים בדרכה של היהדות האותנטית, חולמים על ירושלים יהודית ומפנטזים על היעלמותם של מסגד אל־אקצא ושל כנסיית הקבר. רק חילונים גמורים, שמנוכרים ליהדותם ואינם מכירים את תרבותם, יכולים לחלום על ירושלים הקוסמופוליטית שחזה לנו הרצל.
רפרוף מהיר בתנ"ך עשוי לספק לא מעט הוכחות לטענה הזו. ירושלים אמנם אינה מוזכרת בתורה במפורש, אך קיומה מובטח לנו כבר מימי ההליכה במדבר (בשם הקוד: הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'). ההבטחה מתממשת בימי דוד ושלמה, ומאז, כך נראה, סופרי התנ"ך אינם חדלים להזכיר את העיר בשמה (יותר משש מאות וחמישים פעמים), תוך שהם מציינים, שוב ושוב, את הקשר הבלעדי של עם ישראל אליה.
אבל קריאה מדוקדקת בפסוקים חושפת תמונה שונה לחלוטין. אני מודה ומתוודה שלא האמנתי למראה עיניי. ידעתי שחזון ירושלים הרב־לאומית מצוי כבר בתנ"ך, אולם לצידו, הייתי בטוחה, מצוי גם החלום על ירושלים שכולה יהודית. לא העליתי בדעתי שלא אמצא לגישה הבדלנית ולו פסוק מפורש אחד, אפילו לא בספרי עזרא ונחמיה, שמבטאים את ההשקפה הכי אנטי גויית בתנ"ך.
ואילו פסוקים שאומרים את ההפך יש למכביר. צריך רק להעז לקרוא אותם בלי דעות קדומות. ירושלים מתוארת בתנ"ך כעיר הנצח של אלוהים, לא שלנו. הזכות לחיות בה ולהתפלל ממנה מוענקת בראש ובראשונה לעם ישראל (בתנאי שהוא ראוי לכך), אבל גם לנוכרים. הדעה הזו, שנראית כל כך מהפכנית, מופיעה כבר בדור השני לייסוד ירושלים. שלמה מסיים לבנות את בית המקדש ומבקש מאלוהים שייעתר לתפילותיהם של כל המתפללים שיבואו אליו, ישראלים ונוכרים כאחד: וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ.
התפיסה של ירושלים הרב־לאומית שהוגה שלמה מתחזקת דווקא בימי ישעיהו, כשהעיר מוכה וחבולה. הנביא צופה בחזון הנחמה המפעים שלו שבאחרית הימים נשוב לירושלים. אבל לצד התיאורים האהובים על עלייה המונית של בני ישראל, זוהר לו באור יקרות התיאור המפורסם הבא: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
עירו של אלוהים
לאחר חורבן בית המקדש הפך חלום ירושלים הרב־לאומית לכל כך נפוץ, עד שעושה רושם שהנביאים ניהלו ביניהם תחרות ספרותית בנושא. אני מעניקה את המקום הראשון לנביא זכריה, שמבטא את החזון במילים קצרות ועוצמתיות: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'.
יש באמתחתי עוד דוגמאות רבות, אך אם אסתפק בתנ"ך, יוכלו לטעון נגדי שהיהדות של חז"ל חדלה להאמין בפנטזיות מופרכות על ירושלים לכל באי העולם, ואימצה את התפיסה המוכרת, שניתן לנסח בשלוש מילים: ירושלים רק שלנו!
ובכן, חכמינו בהחלט ייחלו לירושלים הבנויה, אבל בתפילה שתיקנו, שמבטאת את פיסגת מאווייהם הלאומיים, הם מתארים אותה כעירו של אלוהים ("ולירושלים עירך ברחמים תשוב"), ולא כעיר ששייכת לנו. וזה עוד לא הכל: חזון אחרית הימים שלהם משרטט לירושלים פרופיל יותר רב־לאומי מזה של הנביאים. ירמיהו אומר: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם. ועל כך אומרים חז"ל: "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגויים וכל הממלכות". ירמיהו לא התכוון שבאמת כל הגויים יבואו לירושלים, הוא השתמש במילה "כל" לתפארת המליצה, ואילו חז"ל מדברים על כך במלוא הרצינות, ואף טורחים ומביאים סידרה של מדרשים ציוריים על התרחבותה הגיאוגרפית. ירושלים צריכה לאכלס את בני כל העמים שירצו להתגורר בה, ובשביל זה עליה להגיע לפחות עד... דמשק.
אז נכון שבימינו היא לא התרחבה עד כדי כך (רק זה עוד חסר לנו), אבל המראה של אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים, שמתקבצים בעירו של אלוהים ומתפללים אליו, הוא התגשמות חזון הנביאים. חכמינו חלמו על כך. עבורנו זו מציאות יומיומית.
לשמוע את קולו של זכריה
דבריה של האישה קוממו אותי. איך היא מעזה להשוות בין רב לכומר? איך היא לא מבינה שאסור לנו לאפשר לבן דת זרה להתפלל בעיר הקודש שלנו?
ככל שבגרתי, התבססה בי ההבנה שהמשפט הקצר שלה, שנאמר מנהמת הלב, חולל בי מהפך. אני רואה בה את אחד האנשים המשפיעים בחיי. בכל פעם שהתקשורת מדווחת על נערים דתיים שריססו סיסמאות בגנות הנצרות או האיסלאם, אני שואלת את עצמי מה היה עולה בגורלי אלמלא פגשתי בה.
כמה כואב, כמה נורא, שילדה חרדית בת שמונה צריכה להיפגש עם אישה חילונית בשביל להיות מסוגלת לשמוע את קולו של הנביא זכריה: כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו