צדק, ואי צדק

בימי הבראשית ההם שחלפו ועברו מן העולם היתה הצעת אי האמון בממשלה מלכת הכנסת, או לפחות נסיכת הפרלמנט. מנחם בגין היה חוכך בדעתו, והעיתונים היו מנחשים אם יגיש הצעת אי אמון אם לאו, והוא היה מסביר בכובד ראש: הציבור חייב לדעת שהאופוזיציה משתמשת בנשק זה רק במקרים חשובים במיוחד, וכשהיא עושה כן ראוי שהציבור יטה אוזן; וכן, שאם תידחה יהיה אפשר לפרש את תוצאת ההצבעה דווקא כהבעת אמון במדיניות הממשלה, ולאופוזיציה אין עניין בכך.

פעם פורסם ב"הארץ" כי יגאל אלון מציע להקים גשר עילי אשר יאפשר לפלשתינים להגיע לאל־אקצה על הר הבית בלי לעבור בתחום ישראל. אלון אמר זאת בפגישה עם ארבעה עיתונאים. בגין חקר אותי (ואני מניח שגם עיתונאים אחרים) פעמיים בטרם הגיש הצעת אי אמון בממשלה.

דבר לא נותר מהנורמה של בגין. כבר שנים רבות הצעות אי האמון בממשלה מוטלות ומועלות במליאת הכנסת כאבן שאין לה הופכין. זילות גמורה. עכשיו מבקש יושב ראש ועדת החוקה דוד רותם מישראל ביתנו - הנתמך בבנימין נתניהו - להכביד על הגשת הצעות אי אמון סתמיות. זו הצעה פגומה בכך שהיא מחסלת מוסד המשמש קולט רעמים למרירות הציבור. אך זו גם הבעת אי אמון ביחסה של האופוזיציה - כל אופוזיציה בעשרות השנים האחרונות - למשחק הפרלמנטרי.

במקום לפגוע באבחת חרב פרלמנטרית בזרוע הדמוקרטית של העבודה במליאת הכנסת, עדיף להגיע להסכם בלתי רשמי אך מעשי בין הקואליציה לבין האופוזיציה להחזיר להצעת אי האמון את כבודה המחולל.

יש בהצעה כמה סעיפים חיוביים. לא יכהנו בממשלה יותר מ־19 שרים ורק ארבעה סגנים, אלא שמי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית יודע באיזו מהירות הכנסת מוחקת את החלטותיה היפות. כבר היה חוק כזה (18 שרים), ואהוד ברק חיסלו במחי יד.

לעומת זאת, ההצעה להעלות את אחוז החסימה לארבעה היא בעייתית. היא תתפרש בעולם כצעד אנטי־דמוקרטי. בפועל לא תהיה ממשית. משמעה שהסיעה הקטנה מכולן חייבת למנות חמישה ח"כים. זה המצב בכנסת הנוכחית, וסיעות־מגזר יתאחדו כדי להבטיח את כניסתן לכנסת. לפי תוצאות הבחירות לכנסת ה־19, קדימה, שבה שאול מופז וישראל חסון, לא היתה מצליחה להיבחר. קשה לראות בהדרת מופז וחסון מהכנסת את הצרי לעיוותי הדמוקרטיה הפרלמנטרית.