בין השטייטל לשטיסל

עד לפני כשנה נדמה היה כי היחסים בין החרדים לציבור הכללי נעים, אמנם באיטיות, לקראת התכנסות והבנה הדדית, לפחות הנמכת גדר. מחקרים הורו כי צעירים חרדים משתלבים באקדמיה, בשוק העבודה, בצבא ובשירות הלאומי. כעת נדמה כי תור הזהב מאחורינו. "נדמה" משום שהמראות מתעתעים ומסתירים שכבות היסטוריות העשויות לסייע בידינו להתייצב בעמדה שיפוטית בהירה ומאוזנת.

הקורונה טלטלה את הציבור החרדי ופערה בו פיצול פנימי. מצד אחד, חרדים מהזרם המרכזי ממלאים אולמות בבני ברק, מנהלי תלמודי תורה אינם רואים עצמם כפופים אלא ל"שר התורה", ולשונם לא רועדת כאשר הם מטיחים בכוחות הביטחון - "נאצים". מה שפחות גלוי הוא שהאמירות והנורמות הללו משועבדות, קודם כל, לתרבות, לזיכרון, למשקעים ולחשבון הפתוח של החרדים עם רעיון המדינה החילונית, שבו הם נאבקים יותר מ־200 שנה. שוטרים שהגיעו לתלמוד תורה בבני ברק נהדפו על ידי בחורים שלא רואים בהם אלא גלגול של "הציונים", "המשכילים", שבאו להוציא תינוקות של בית רבן לשמד, או "קנטוניסטים" מימי רוסיה הצארית שהגיעו לעיירה לגייס חיילים יהודים. כלומר, לפנינו ציבור שאינו מנהל דיאלוג אמיתי ומבוקר עם המציאות המשתנה.

מהצד השני עומדים חרדים מודרניים, פעילים ברשתות החברתיות, המתביישים במעשי אחיהם, בטנם מתפקעת מזעם ואינם יודעים אנה יוליכו את החרפה. בשונה מאחיהם המדברים כמאובנים בין שכבות ההיסטוריה ומקובעים בהווי השטייטל, החרדי־מודרני מפעיל בקרה ומבחין בין העבר להווה, בין הגטו לעולם הפתוח, ובין העיקר לטפל.

מצד שלישי, עומדים עיתונאים חילונים שאף הם נתונים בשדה ראייה מוגבל. הם מופיעים באולפני החדשות זועמים לנוכח המראות הקשים ומבקשים הסברים. מולם חרדים־סנגורים ששמים את הקלפים על השולחן ומסבירים בפוזה אינטלקטואלית: "קורונה, קורונה, אבל עד כאן. חינוך הילדים! ערכים! למה לחיות אם אין עבור מה לחיות?!" תגובת העיתונאים באולפנים, כפי שזה נראה מהטון ומשפת הגוף, מסגירה הלם־אלם, בבחינת "מה נדבר ומה נצטדק? תורה זו תורה, ואנחנו בחברה רב־תרבותית. איש באמונתו יחיה (או מקסימום ימות)". מביך. לו היו העיתונאים מצוידים בידע בסיסי ביהדות, היו מטיחים בזולתם את האל"ף־בי"ת: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", "לא תעמוד על דם רעך", "תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו". גם האלם-הלם הזה נטוע בהיסטוריה ובזיכרון: עם השנים הכירו לא מעט חילונים בחלוקת העבודה הלא־כתובה שהתגבשה בשעתו, שלפיה החרדי ישמור לנו על השטייטל (המוזיאון החי המנציח את הסבא והסבתא), ואנו ננהל את המדינה בלא צורך להתכתב עם האידיאה היהודית.

על אף האמור, מטעני ההיסטוריה והתרבות אינם סותמים את הגולל על האפשרות לעתיד אופטימי. הנה סיפור־רמז: לפני 35 שנה עמד בחור ממאה שערים בראש קבוצה קנאית שהציתה עשרות תחנות אוטובוס שבהן הופיעו בחורות בפרסומות לבגדי ים. לימים, שינה הבחור את טעמו. הוא נותר איתן בהשקפתו הדתית־חרדית, אך חדל מהאלימות ופנה לאפיק קונסטרוקטיבי: הוא הפך יושב ראש זק"א. כיום הוא גאה להצטלם עם בניו המשרתים כחיילים קרביים בצה"ל. יהודה משי זהב יצא מהגטו אל המציאות התוססת, על משובותיה וגחמותיה. השינוי שעבר נעוץ באירוע מכונן: בזמנו נקלע משי זהב לפיגוע המוני שאירע סמוך לשכונתו. מראות הפצועים וההרוגים זעזעו אותו והביאו למסקנה מרחיקה ראות. "אנחנו היהודים", הסביר לעצמו, "באותה סירה. לנו גורל משותף, ודקדוקי צניעות הם עיסוק בקטנות".

זהו לקח מופתי, שיש להוסיף עליו קומה: לנו גם ייעוד משותף. זה הבסיס לחוזה הכלל־החברתי. אבל כדי לתחזק אותו יש לערוך חשבון נפש בבחינת סור מרע ועשה טוב: במקום לצפות ב"שטיסל", על החילונים לפתוח מדי פעם דף גמרא (מסיבות ערכיות ותועלתניות), ועל החרדי להפסיק לחיות את "שטיסל" ומדי פעם לסגור את הגמרא ולהתבונן במראה.