בשבוע שעבר נשרפו מכוניות ומשאיות עירייה בלוד בעקבות הריסת בית לא חוקי. קולות הירי בעיר הפכו לשגרה. בגליל ובנגב בעלי עסקים וגם חברות ממשלתיות נכנעים לאיומי סחיטה ומתקיימים בתשלום דמי חסות. במרחבי הנגב יורים ביום ובלילה גם בסמוך ליישובים. השופטים מאוימים והמשטרה סובלת מחסך כרוני בכוח.
המציאות הקשה מוכרת, אך עדיין לא הצליחה לעורר בחינה מעמיקה והכרה בקוצר ידה של מדינת ישראל במימוש ריבונותה. ארגון "השומר החדש", המבקש לספק הגנה לחקלאים, הוא מענה דל שתרומתו העיקרית מועילה לכינון התודעה ולגיוס הנוער לפעולה התנדבותית. אלא שהפעולה הזו קטנה בהיקפה וחסרת סמכויות.
היכן יכול אזרח יהודי לישון בשלווה בלי לחשוש לגניבת הרכב בחניה - ביישובי דרום הר חברון "הבלתי מוסדרים" כמו אביגיל ועשהאל, או ביישוב המוסדר והגדול מיתר השוכן בסמוך, אבל מצוי במדינת ישראל של הקו הירוק? ההבדל הוא שבמרחבי יו"ש מתקיים משטר ביטחון בחסות צה"ל. מה שחשוב הוא שבמרחבים אלה קיימת יותר הכרה בזיקה שבין איום הפשיעה לאיום הטרור הלאומני. העובדה שאת האיום על המשילות בנגב ובגליל מובילות משפחות פשע בעלות אזרחות ישראלית, מונעת מהמערכת השלטונית הישראלית להפנים את משמעות האיום. במילים פשוטות, אין למדינת ישראל המוסדית התחלה של תיאוריה ביטחונית ומשפטית להמשגת ולהבנת המציאות המתהווה.
הדבר מחייב הרחבה של התפיסה. מצוי כאן איום מקיף יותר במכלול משמעויותיו לעצם ריבונותה וקיומה של מדינת היהודים. גודל האיום מחייב התארגנות מערכתית בשילוב מלוא כוחות הביטחון, כולל יחידות צה"ל. כשיצאתי מגוש קטיף בסיום עקירת המתיישבים, צוטטתי ב"הארץ": "כאן, בהחלטה ריבונית של מדינת ישראל, שבוצעה באמצעות הפעלת הצבא והמשטרה, הענקנו למדינת ישראל את הזכות וההצדקה לכפות את חוקיה וריבונותה גם על אזרחים אחרים במקומות אחרים". למול הטענות כנגד הפעלת הצבא במאבק פנימי של המדינה כנגד אזרחיה, השבתי אז כי ריבון חייב להגן על ריבונותו כנגד איומים מבית ומחוץ ולשם כך יש לו צבא ומשטרה. בימים כתיקונם נכון למדינה דמוקרטית למקד את הצבא בהגנה מפני אויב חיצוני, ולהפעיל את המשטרה מול אזרחיה. אולם כשהאיום הפנימי מגיע לכדי מצב חירום, ההבחנה בין איום חיצוני לפנימי הופכת למופרכת. גם בפריז ובבריסל מופעלות בעשור האחרון יחידות צבא, בסיוע למשטרה.
"כל העם במילואים רק בישראל"? מזמן לא. רוב משוחררי צה"ל אינם משובצים כלל ביחידות מילואים. נדרשת הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, סוג של ז'נדרמריה, אולי תחת פיקוד העורף, או משמר הגבול. אפשר לקרוא לזה "משמר אזרחי" - אבל מורחב, מועצם ומקצועי.
האזרח המאוים ראוי לקבל הגנה מדינתית שבהחלט יכולה להינתן לו בהתארגנות המתאימה. בינתיים מדינת ישראל חיה בהכחשה - היא אינה מרשה לעצמה להכיר בתופעה כאיום המתפתח לכדי איום קיומי. נדרשת כאן אפוא מערכה מקיפה: בניין כוח צבאי ומשטרתי בליווי היערכות מתאימה בפרקליטות המדינה ובמערכת המשפט, להשבת הריבונות והמשילות.