להחליף את שיטת הבחירות לכנסת

הבחירות שנפלו עלינו שוב בעיצומה של מגיפה הן צומת נוסף במשבר שיטת הבחירות שלנו. היא מייצרת כנסת מפוררת וכושלת בשני תפקידיה: להבטיח ייצוג לאזרחים וממשל יציב. ההתפוררות של תנועת העבודה ותחליפיה, לצד הפלגנות ומשבר הנהגה בצד ימין, יוצרים מערכת מפלגתית נטולת מרכזי כובד בדמות שתי מועמדות להרכבת קואליציה מתפקדת. שיטת הבחירות שלנו מחוללת את השיסוע הזה והיא עומדת לפגוע קשות גם בליכוד, בימי נתניהו או אחריו. 

שיטת הבחירות היחסית־ארצית שלנו היא שיטה קיצונית מאוד. יש דומות לה רק במעט מדינות הראויות לתואר "דמוקרטיות". ברוב הדמוקרטיות בעולם יש עירובים שונים בין שיטות בחירה שהמנצח בהן במחוז הבחירה זוכה בכל (שיטות "רוּבּניוֹת"), לבין בחירות לרשימות, ארציות ואזוריות. במדינות דוברות האנגלית מקובלות שיטות אזוריות־רובניות "טהורות". אותן כדאי לאמץ, או לפחות שיטה מעורבת בין שיטה אזורית־רובנית לבין הצבעה לרשימות.

השיטה שלנו לא רק קיצונית ונדירה - היא גם לא עובדת. מטליאים אותה בניסיונות שונים ומשונים, כמו בחירה ישירה לראשות הממשלה, שברחו ממנה מהר, והעלאה של אחוז החסימה, שלא פתרה דבר ורק הגבירה את חוסר היציבות. בעבר השיטה עבדה בשתי תקופות: ראשית, כשמפא"י והעבודה היו דומיננטיות (1977-1948); שנית, כאשר התקיימה תחרות בין שתי מפלגות, הליכוד והעבודה, שהשיגו פחות או יותר 40 מנדטים, עם יתרון לליכוד ברוב הזמן (1996-1977), בזכות הגוש שלו עם החרדים והדתיים־לאומיים. הגוש הזה היה מניע חזק מאוד לליכוד לשמור על השיטה היחסית.

בתקופה הראשונה עוצמת מפא"י והעבודה כיסתה על חוסר היציבות של השיטה היחסית, המקנה הרבה כוח למפלגות קטנות ובינוניות. עוצמתן היתה כזאת שהשאלה היתה לא מי יקים את הקואליציה, אלא מי יהיו השותפות הזוטרות שלו. גם כך זו היתה שיטה רעה, בייחוד מפני שהיא אינה מייצגת בצורה מתאימה את העמדות של הציבור, אבל לפחות שררה יציבות.

התקופה השנייה היתה פחות יציבה אבל יותר תחרותית, ולכן הקנתה לבוחרים תחושה של השפעה. כשהתחרות בין הליכוד לבין העבודה לא הוכרעה, הן הקימו ממשלות משותפות. אלו היו יציבות מאוד, אבל כרסמו בתחושת ההשפעה של הבוחרים. המבנה הזה הסתיים בהתפרקות אחת מאותן ממשלות אחדות ב־1990, ב"תרגיל המסריח" של שמעון פרס נגד יצחק שמיר. מאז אנחנו סובלים מפרצים חוזרים של משברים בגלל שיטת הבחירות הכושלת שלנו.

הבעיה שחזרה כל השנים האלה היתה שכנסת שנבחרה בשיטה יחסית לא נוטה, בלשון המעטה, להיפרד מהשיטה הזאת. המפלגות העדיפו "לתקן". כלומר, לשמור על השיטה היחסית ולהוסיף יסודות "מייצבים", כביכול. זה לא מנע את ההתפוררות הפוליטית. מפלגת השלטון "הטבעית" היחידה שלנו, זו שמתחרותיה נמסות אחרי מערכת בחירות אחת או שתיים, אינה מגיעה אלא לסביבות 32 המנדטים של מפלגת העבודה כאשר היא הובסה בבחירות 1977! 

נתניהו "ניצח" ב־2009 עם פחות; 27 מנדטים, לעומת 28 לקדימה... כשמפלגות שלטון חלושות שכאלה מגיעות להרכיב קואליציה עם מפלגות בינוניות שאינן רחוקות מהן בגודלן - חוסר היציבות מובטח. ממשלת נתניהו הבאה התפרקה ב־2014, למשל, לא רק בגלל חוק "ישראל היום", אלא בעיקר מפני שמפלגת השלטון היתה חלשה מדי. המצב לא ממש השתפר ב־2015, ולכן נופח כוחו של ליברמן, למשל. והמצב לא ישתפר בבחירות הקרובות.

אנשים רבים אינם מבינים מדוע עקרון "המנצח זוכה בכל" משפר גם את ייצוג הציבור. בתמצית: הוא יוצר קואליציות בין אינטרסים וערכים שונים בתוך שתי מפלגות גדולות, לפני הבחירות. אבל חוסר היציבות הכרוני של השיטה היחסית חייב לשכנע אנשים שטובת המדינה לנגד עיניהם, להחליף - לא לתקן! - את שיטת הבחירות הכושלת שלנו לשיטה יותר אזורית־רובנית, שתייצב את המרכז הפוליטי בישראל.