ערב פסח, אני בת 6 או 7, לבדי בבית הכנסת של סבא שלי בחיפה. איש לא רואה אותי. אני יכולה לעמוד מול ארון הקודש, להניף בתנועה סיבובית את שוליה הגולשים של השמלה הלבנה שתפרה לי אמי, להרגיש כמו נסיכה. פתאום אני מבחינה בו, יושב בפינה על ספסל. לרגע אני נבהלת, אך מייד נרגעת, זה בערל המשוגע, הוא לא יספר לאף אחד, הוא לא זוכר כלום, רק לצחוק הוא יודע, לצחוק ולשיר, זה מה שהוא עושה כל הזמן. אבל עכשיו הוא לא צוחק. עכשיו הוא נועץ בי מבט מוזר. עכשיו הדמעות זולגות מעיניו וניגרות על לחייו הצפודות.
למחרת אזרתי אומץ וסיפרתי לסבתי שבערל המשוגע בכה משום שהשתוללתי משמחה עם שמלת החג שלי.
כנראה הוא נזכר איך הילדה שלו שמחה בשמלתה החדשה, היא נאנחה.
לבערל המשוגע יש בת? נדהמתי.
סנטרה של סבתא רעד. היתה לו בת, וגם אישה, שתיהן נרצחו בפוגרום ביאסי, מאז הוא נהיה משוגע.
דבריה של סבתי עוררו בי פליאה. הרי גם לה עצמה נרצחה בת בשואה, לכל המבוגרים נרצח שם מישהו, ככה זה, לכולם. השואה היא דבר נורא, אני יודעת, אבל לא נהיים משוגעים בגלל זה.
דור העבדים האבוד
בני ישראל יוצאים ממצרים, הדרך לכנען קצרה מאוד, כמה ימי הליכה, לא יותר. אבל אלוהים מגלה כישורי התמצאות ירודים. במקום להוביל את העם ישירות לעזה, הוא מוליך אותם בסיבוב ענק דרך המדבר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר.
דורות של פרשנים ניסו להבין מדוע אלוהים לא בוחר בדרך הקצרה. ממה הוא חושש? מה פשר המילים המוזרות פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה?
הפירוש המפורסם ביותר שייך לרמב"ם, שכהרגלו, לא מסתפק בתשובה מצומצמת, אלא מרחיב את נקודת המבט ומעניק לנו תובנות עמוקות על נפש האדם. לפי הרמב"ם, אלוהים חשש שמא עם ישראל לא יצליח להתמודד עם האתגרים הגדולים שיעמדו בפניו. האם מי שעבדו כל חייהם בחומר ובלבנים יכולים להקים צבא, לכבוש את הארץ ולייסד מדינה? האם מי שהיו עד לא מכבר עבדים נרצעים מסוגלים לקבל החלטות ולהיות עצמאים?
כדי להמחיש עד כמה המהפך הזה בלתי סביר, הרמב"ם נעזר בדימוי ציורי: "אין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים ואחר כן ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק". אי אפשר לצפות מעבד שישיל מעליו ברגע את שנות עבדותו, כשם שרוחצים ידיים מלכלוך, וייצא להילחם עם ילידי הענק. שינויים באישיות מתרחשים בהדרגה, לאט לאט. חינוך מחדש אינו יכול להתבצע בן רגע. לכן אלוהים הוביל את בני ישראל לתוך המדבר. תנאי המדבר הקשים אמורים היו לחשל את גופם ונפשם ולהפוך אותם מעם עבדים צייתן וכנוע ללוחמים עזי נפש. אבל תקוותו של אלוהים נכזבה. בכל פעם שבני ישראל נתקלו בבעיה, ולו הקלה והפשוטה ביותר, מייד הם פצחו ביללות ובקיטורים וציפו שאלוהים ומשה יעשו עבורם את העבודה. בסופו של דבר אלוהים התייאש. דור העבדים הוא דור אבוד, אי אפשר לעשות ממנו עם עצמאי. רק דור הבנים, שלא התבוסס בחומר ובלבנים, יוכל להילחם עם ילידי הענק ולהיות עם חופשי בארצו.
הדימוי המעוות של ניצולי השואה
התרבות הישראלית נוהגת לתאר את ניצולי השואה בדיוק לפי דימוי "דור העבדים" של הרמב"ם: אנשים חדלי מעש ותשושי רוח. כך הם מופיעים פעמים רבות בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. אני מודה ומתוודה שאף אני חטאתי בדימוי הזה. סבה וסבתה של הגר, גיבורת ספרי השני, מעוצבים באופן הבא: הסבא, יליד הארץ, אמיץ ושובה לב, ואילו הסבתא, ניצולת השואה, עלובה ומרת נפש. אבל האמת היא שאין שום קשר בין הדמויות שעיצבתי בספרי ובין המציאות. שום קשר. כל המבוגרים שהכרתי בשנות ילדותי ונעוריי היו ניצולי שואה: הוריי, סביי, דודיי, ההורים של חברותיי. כמעט כולם איבדו בשואה אבות ואמהות, אחים ובני דודים, ולעיתים גם בני זוג וילדים. ובכל זאת, ובניגוד לכל הציפיות, הם היו אנשים שמחים. הכרתי אותם. אני יודעת. חברותיי ואני גדלנו במשפחות שמחות.
שורה של מחקרים פסיכולוגיים נעשו עלינו, בני הדור השני, כדי לגלות מה השתבש אצלנו. שהרי לא ייתכן שהורים שבאו מן התופת יצליחו לגדל ילדים רגילים. והנה, הפלא ופלא, המחקרים החדשים מלמדים שאנחנו לא יותר חרדתיים, לא יותר חשדניים ואפילו לא יותר דיכאוניים מאחרים. אנחנו לגמרי נורמלים. בניגוד לדימוי הסטריאוטיפי שכולנו אימצנו ועדיין מאמצים, ניצולי השואה אכן באו מן התופת, אבל כמעט לא היו בהם "בערלים". הם קמו מן החומר והלבנים, רחצו את ידיהם, ונלחמו עם ילידי הענק: עלו לארץ, הקימו משפחות, ולקחו חלק פעיל ומשמעותי בצבא, בתעשייה, בחקלאות, במחקר, במדע, בחינוך, בתרבות - בכל תחומי החיים של המדינה הצעירה.
איך הם עשו את זה? מניין שאבו את תעצומות הנפש? הרי הניסיון האנושי מלמד שאנשים שחוו טראומות, כמו בני דור העבדים במצרים, לא יצליחו להתנער מן האפר ולהתחיל מחדש.
לא יכולנו להאמין לקראת יום השואה תשע"ג אני מרשה לעצמי להיות נציגה לא רשמית של בני הדור השני.
הנה אני עומדת מולכם, דור הסבים, שכבר איננו איתנו, ודור ההורים, שהולך ומתמעט, ואומרת בקול רם את מה שכמעט לא זכיתם לשמוע: הגבורה שלכם התעלתה על כל מה שהיה ידוע לנו על הטבע האנושי. זו הסיבה שלא הצלחנו לקלוט את גדולתה. לא יכולנו להאמין למה שראינו במו עינינו.
סליחה, הורים וסבים גיבורים שלנו.
אנחנו מצדיעים לכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו