תחושת הצלייה על מחבת התובע

אומרים שהתובע אוחז באמצעים הנוראים ביותר של השלטון. נוכח השתלטות תעשיית עסקות הטיעון, ייתכן מאוד שלתובעת יש סמכויות משמעותיות יותר מלשופטת. שופט בית המשפט העליון האמריקני רוברט ג'קסון, בהיותו התובע הכללי, כתב ש"לתובע יותר שליטה על החיים, החירות והשם הטוב (של אחרים) מאשר לכל אדם אחר באמריקה". עתה מתברר שגם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט חש כך, עד כי התבטא באשר למי שהיה אז פרקליט המדינה שי ניצן במילים אלה: "אבל אתה מבין שהמניאק הזה לא מחליט בתיק שלי?... אין החלטה בתיק שלי מאיזו עילה זה נסגר. לא מוציא החלטה. מושך, אתה יודע. יש לו זמן. והוא עושה לי את זה בכוונה. אני לא יודע מה לעשות", נשמע בהקלטה בחדשות 12, והוסיף: "מי שתפרה אותי זאת דינה זילבר (המשנה ליוהמ"ש) ושי (ניצן)... מה זה השיטה הזאת שמחזיקים בגרון בן אדם".

האם הדברים חייבים להתנהל כך? האם זו גזירת גורל שההליך המשפטי עצמו, עוד בטרם הכרעת הדין, יהווה עונש? לפני שנים אחדות היתה לנו נציבות ביקורת על הפרקליטות. השופטת בדימוס הילה גרסטל ערכה דו"חות ביקורת־מערכתית חשובים מאוד, שנועדו לשיפור המערכת. באחד מהם בדקה ומצאה שחולפת בממוצע שנה תמימה עד שמחליטים בפרקליטות על סגירת תיק כנגד חשוד, וגם לאחר שמחליטים - חולפת בממוצע שנה נוספת עד שטורחים להודיע לו על כך. החשוד, שהוא בסבירות גבוהה חף מפשע - הרי התיק נסגר - מטוגן על המחבת שנה תמימה (בממוצע) על הבטן, ואז נצלה שנה ארוכה נוספת (בממוצע) על הגב. מאליו עולה בזיכרון תיאורו המופלא של פרנץ קפקא בספרו "המשפט" את תחושותיו של יוסף ק', שכלל אינו יודע במה הוא מואשם, מהי הפרוצדורה שבה יתנהל משפטו, וכיצד, אם בכלל, יש ביכולתו להתגונן. מאותו דו"ח ביקורת של גרסטל אף התברר כמה פשוט הפתרון, לפחות לחלקה השני של הצלייה: נדרש רק להוסיף לטופס הממוחשב של סגירת תיק משבצת שתחייב את התובע להודיע לחשוד שמותר לו לצאת מהמחבת.

אין לשמוח לאידו של מנדלבליט על כך שאפילו הוא, בתפקיד כה חזק כמו היועץ המשפטי לממשלה, חווה על בשרו את כוחו העצום והנוראי של התובע. יש רק לקוות שלמד מחוויה מתמשכת זו לקחים שעשויים להוביל להקפדה גדולה מהמקובל אצלנו על זכויותיהם של חשודים ונאשמים.

לצערי, גם אם למד משהו, הדבר טרם ניכר בהחלטותיו. כך לא תמך בהחזרת סמכות הביקורת המערכתית החשובה שנלקחה מהשופטת גרסטל ולא ניתנה למחליפה השופט רוזן, המוסמך לטפל רק בתלונות פרטניות. כך נמנע מלהשתמש בסמכותו ליזום משפטים חוזרים, אל מול עשרות אלפי הרשעות בשנה; וגם לבקשות שיוזמים אסירים לעולם אינו מסכים - אפילו כשמדובר בהרשעה כה מפוקפקת כמו הרשעתו של רומן זדורוב. וכך באין־ספור הקשרים אחרים, שבהם זיכרון מחבת התובע עשוי היה להוליך להחלטות שתתיישבנה טוב יותר עם חירות האזרחים.

פרופ' סנג'רו מלמד במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכללה האקדמית ספיר, ומייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"