נחישות אמריקנית במאבק באיראן

קשה להגזים בחשיבותה של המגמה שסימן בראשית השבוע מזכיר המדינה פומפאו, בעניין חידוש סנקציות האו"ם נגד איראן, העומדות לפקוע בחודש הבא. מה שחשוב אינו הפעלתן בזירה הבינלאומית, אלא הנחישות שמפגין הנשיא טראמפ במאבקו נגד המשטר בטהרן. הצעד עצמו בעייתי מבחינה משפטית, ויופר, קרוב לוודאי, לא רק על ידי רוסיה וסין, אלא גם בידי בעלות בריתה־לכאורה של ארה"ב - בריטניה, צרפת וגרמניה. הראשונות מעוניינות למכור לאיראן נשק (סין מעוניינת גם בנפט), והאחרונות להוטות לעשות איתה עסקים, לרבות בחומרים ובידע המשמשים לייצורו. סנקציות האו"ם היו נהוגות עד לחתימת הסכם הגרעין בשנת 2015, ותחולתן הוגבלה, כחלק מההסכם, עד אוקטובר 2020. ארה"ב חותרת להעניש את האיראנים על הפרתו, אף שהיא עצמה פרשה ממנו במאי 2018.

אף שארה"ב לא תזכה לתמיכתן של המעצמות האחרות, יוסיפו הסנקציות החדשות נדבך חשוב לאלה שהוטלו לפני שנתיים, וכבר פגעו קשה מאוד בכלכלתה ובהתעצמותה של איראן. בשלב הקודם ניסו האירופאים לחתור תחת המדיניות האמריקנית ולפצות את איראן כלכלית על הצעדים של טראמפ, אך חששן של חברות כלכליות מובילות באירופה מפני פגיעה בעסקיהן בשוק האמריקני ובמערכות הבנקאות הציג את הבטחות האירופאים ככלי ריק.

מבקריו של טראמפ מציגים את הצעדים נגד איראן בפרספקטיבה של הבחירות הקרובות, כניסיון להוכיח לתומכיו השמרנים את קשיחותו. כל מועמד, והוא במיוחד, אכן מגייס כל עניין גם בהקשר זה; אך הם מתעלמים ממה שנראה כמרכז הכובד של מדיניותו: מהמגמה העקבית, המשכנעת והיעילה מאוד, של המאבק להחלשת איראן. שוב ושוב מתעלמים מההבדל בין תזזיות התבטאויותיו לבין עקביות צעדיו בתחום זה. לא בטוח שיצליח, או אפילו ינסה ברצינות, לנסח משנה סדורה, אך מהלכיו משתבצים שוב ושוב במכלול מדיני ברור. זה נוגע לאיתור האיום העיקרי מאיראן על הצרכים האסטרטגיים של ארה"ב ובעלות בריתה, ולאמצעים היעילים להתמודדות עם איומים אלה.

האיום העיקרי של המהפכה האיראנית הוא הגמוניזציה של המזרח התיכון. שליטתה של איראן - באמצעות שלוחיה, משטרים הסרים למרותה או ישירות מטהרן - על הנפט, הצמתים האסטרטגיים, ואולי גם על המוקד האסלאמי של מכה, תשנה את המאזניים האסטרטגיים הרחק מעבר לאזור ותשפיע על המערכת הגלובלית. אירופה היתה צריכה להיות מודאגת יותר מאחרים, אך מאפשרת, שוב ושוב, לנטייתה לפייסנות לשבש את שיקול דעתה האסטרטגי.

שאיפות ההגמוניה האיראנית זכו בעשור האחרון לתנופה, בצירוף נדיר בין חולשה מופלגת של הערבים לבין שמונה שנות כהונתו של נשיא "אירופאי" מפייס בבית הלבן. אובאמה לא רצה להבין שהנשק הגרעיני הוא המכשיר לחסינות המשטר ולחתרנותו האזורית, ולא היעד, ובחר להתמקד בו, תוך לגיטימציה במשתמע, ואפילו תמיכה בלתי מכוונת, בסכנה העיקרית. לכן השלים עם החתרנות, התעלם מהטילים ארוכי הטווח, הסכים לאמצעי פיקוח רופפים ופתח לרווחה את הדלת בפני המשאבים הכלכליים החיוניים למדיניות התוקפנית של המולות בטהרן.

טראמפ רוצה להוציא את רוב חייליו מהמזרח התיכון. זה טוב לישראל ולבעלות בריתה הערביות של ארה"ב, בתנאי שהוא מחליש, בו בזמן, את איראן כלכלית ותומך בבעלות הברית בתחומים שבהם מעצמת־על יכולה להטיל את משקלה המיוחד. זו יכולה להרתיע מעורבות של מעצמות אחרות, לתת גיבוי מדיני (למשל, לחסום את נזקי האו"ם) ולהעניק סיוע כלכלי, טכנולוגי וצבאי (למעט מעורבות מאסיבית של חיילים). הוא גם יכול, והוכיח זאת לאחרונה בפועל, לעודד, בחסותו, שותפויות אסטרטגיות בין המדינות החוששות מההגמוניה האיראנית (ובהקשר אחר - הטורקית).

השאלה היא מה דרוש לאזור - חזונות מלבבים של שלום ודמוקרטיה, או מבנה המציע סיכוי טוב להתמודד עם הסכנות העיקריות האורבות לו. לאובאמה היו נאומים מעוררי השראה. הוא אפילו קיבל על הישגיו הרטוריים פרס נובל לשלום. לטראמפ יש נחישות שפועלת לטובת ישראל.