ישראל צריכה להחיל ריבונות מכוח הזכות

הביטחון אינו חזות הכל • מהומת הריבונות חסרה את הצופן היהודי • אי אפשר לבסס תביעה ללגיטימציה בינלאומית לריבונות, ללא שדה המכפלה בחברון, עלי במשכן שילה או קבר רחל 

העימות התקשורתי הנשכח הזה התרחש לפני יותר משלושה עשורים, והוא עדיין רלוונטי. במיוחד היום: חבורה של גנרלים ידועים עטורי דרגות, אנשי צבא בדימוס, טענה בסמכותיות שלהתנחלויות אין שום ערך ביטחוני. למחרת, תחת הכותרת "תצהיר", פרסם "דבר", ביטאונה היומי של ההסתדרות הכללית, את תגובתה של רב"ט (מיל') נעמי ספיר, מספר אישי 250567. ספיר, הידועה יותר בשמה נעמי שמר, שפכה מים צוננים על חוות הדעת הגנרלית והצליחה להרגיע גם את המתנחלים הזועמים:

עוד לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי פרעות ושואה, היא היתה ארץ ייעוד. שילה // צילום: מרים צחי

"לקבוצת כנרת (מקום הולדתה של שמר; נ"ש) אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני", קבעה המשוררת, "כשבנציון ישראלי עלה אליה עם שני חבריו בבוקר חיוור אחד, ב' בחשוון שנת משהו, הוא לא עשה את זה מנימוקים ביטחוניים. רק מנימוקים ציוניים. מזל שלא רץ אחריו איזה אלוף מיל', עם המדחום הביטחוני שלו. האלוף בטח היה מגרש משם את כל השלושה, ואז ספק אם היה לנו בכלל צה"ל, או אלופי מיל', שמגישים תצהירים ביטחוניים". גם "לחדרה, לעין חרוד, לתל עדשים ולכרכור", הדגישה רב"ט ספיר, "אין שום ערך ביטחוני. רק ערך ציוני וכך גם לאלון מורה, לאריאל ולכפר עציון".

"העיקרון היסודי", ששמר האמינה בו ושכה בולט בהיעדרו משיח הריבונות העכשווי, הוא ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. עיקרון מופשט", כהגדרתה, "אבל נכון תמיד, בלי קשר לתנאים או לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף או לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל" (שמר ל"מעריב" 12/1975).

וזו, אם תרצו, החוקה הלא כתובה של מדינת ישראל, זו שהחלה ב"לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך" ונמשכה אל "התקווה בת שנות אלפיים" והצופן הגנטי של "אם אשכחך ירושלים". אפילו חבר הלאומים הכיר בגנום הזה לפני 100 שנה; ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה", ב"זכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ" ובזכות היהודית "להתיישב בכל מקום במערב פלשתינה, בין הירדן לים".

הסרגל הרחב

כל מהומת הריבונות עתה חסרה מאוד את היסוד הזה. אנו מוטרפים השכם והערב בנהרות מידע על אודות הנזקים הכלכליים והביטחוניים שחלילה יבואו עלינו בעטייה של הריבונות. אנו עוסקים במשחקי סימולציה והערכה, ובניסיון לאמוד את תגובות אירופה, ומדינות ערב והפלשתינים וחמאס, אבל בדבר אחד איננו עוסקים: בזכות שלנו. 

הפלשתינים, לעומת זאת, עוסקים רק בשיח הזכויות, שלהם. הם אינם מתביישים לנשק את "רגבי אדמתם", לשקר בלי סוף על עברם כאן, לשכתב ולזייף את ההיסטוריה ולנופף במפתחות הבתים שבהם חיו אבותיהם. 

שפתנו לעומת זאת הפכה דלה וענייה. הביטחון חשוב, אבל אינו חזות הכל. אי אפשר לבסס תביעה ללגיטימציה בינלאומית, לא על חברון והבקעה וגם לא על באר שבע ללא התנ"ך, והאבות והאימהות, והר הבית ועיר דוד; ללא קבר רחל בדרך אפרתה, ועלי במשכן שילה ושדה המכפלה בחברון והמלאכים שעולים ויורדים בסולם, בחלום יעקב בבית אל. 

תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה־19, ויהודי תימן שבאו לכפר השילוח בסוף אותה מאה, לא באו לכאן מכיוון שהיה בטוח כאן, אלא אף על פי שהיה פחות בטוח כאן. החלוצים שהקימו את פתח תקווה, "יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים, מזרחה וצפונה ונגבה", כפי שתיאר משה סמילנסקי את אם המושבות בימיה הראשונים, לא עסקו בשאלת תרומתה של פתח תקווה לביטחון הצבאי. גם בן־גוריון לא עסק בכך כשהתעקש להמשיך להחזיק ביישובים מרוחקים בהרי ירושלים ובנגב ובגליל המערבי. 

קיומם של יחיעם וגוש עציון נגד אף הוא את ההיגיון הביטחוני הצרוף והמצומצם, ובכל זאת הציונות נאבקה על קיומם. היא מדדה את ערכם בסרגל רחב יותר, שבו נכללו ערכים ציוניים ולאומיים ומורשת ורוח העם ושאלת הגבולות, כי תפיסת הביטחון הלאומי אינה נשענת רק על רכיבים ביטחוניים צבאיים. הביטחון הוא כלי שנועד לשרת את הקיום היהודי, שההתיישבות בכל הגזרות היא אחד הביטויים המפוארים שלו.

נוף ילדותם

גם הריבונות העתידית ביהודה ושומרון, כמו באזורי הארץ שעליהם כבר חלה הריבונות הישראלית, היא חלק מהביטחון הלאומי בממד הרחב שלו, שהרי השאלה אינה רק כיצד מגינים על הקיום, אלא גם לשם מה מתקיימים? בגוש קטיף קרסה לכאורה התפיסה הטרומפלדורית, שעל פיה "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". ביהודה ושומרון, שם חיים כיום חצי מיליון יהודים, והמאסה ההתיישבותית גדולה פי 50, שוקמה אמיתת היסוד הזאת. קו היישובים מעצב את קו הגבול. והריבונות שם נועדה להרחיק סיוט נוסף של חורבן ועקירה. 

ממשל בוש (הבן) הכיר לראשונה ב"גושי ההתיישבות". ממשל טראמפ הרחיב את היריעה אל מעבר לגושים. עפרה ואלון מורה, ממש כמו מנרה ואביבים וקריית שמונה, אינם מסוגלים לעצור טנקים וטילים, אבל הם משרטטים את גבולותיה של מדינת ישראל. 

במפת ההתיישבות של "העבודה" בתקופתה של ממשלת רבין הראשונה, היו 34 יישובים יהודיים ובהם אריאל, קדומים וקרני שומרון. הם והבאים אחריהם הוקמו למען מה שיגאל אלון כינה פעם "העברת נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי..." ככל שהצליחה ההתיישבות להרחיב גבולות, הסביר אלון, "להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים, כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי, וגדל כוח ההתגוננות של העם השב לציון; התרחב בסיס קיומנו הלאומי".

עוד לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי פרעות ושואה היא היתה ארץ ייעוד. אנו אולי נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן בכוח הזכות. מכוח הזכות אזרנו עוז ולגיטימציה להחיל ריבונות על ירושלים והגולן, ומכוחה נשאב עתה לגיטימציה להחיל ריבונות על חלקים מהמולדת העתיקה. "כל יהודי זכאי לעלות ארצה", קובע חוק השבות, ולא בכדי הוא נוקט את הלשון: "ארצה", משמע: לארץ ישראל, ולא סתם ל"מדינה". שם אמנם מדובר בעלייה וכאן בריבונות, אבל זו אותה הזכות.

לפני יותר מיובל שנים הגיעו המתיישבים הראשונים לקריית ארבע ולעפרה ולחברון והיכו שורשים. הם בנו שם בתים, נטעו שדות וכרמים, הקימו בתי ספר וישיבות והולידו ילדים ונכדים ונינים שנופי המולדת הללו היו לנוף ילדותם. הם נאבקו בטרור, הקריבו חיים וכרו קברים. את כל זאת הם עשו מכוח הזכות והצופן הגנטי היהודי שמהם - יש לקוות - תשאב הממשלה תעצומות נפש לחדול מהיסוסיה, תבנה עוד קומה במעשה הציוני ותצרף אליו, הפעם רשמית, גם חלקים מיהודה ושומרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו