גם היום, ישראל לא יודעת מה היא רוצה בעזה

הוויכוח שמתנהל בישראל ב־15 השנים האחרונות אם ההתנתקות מעזה תרמה לישראל או פגעה בה, הוא פוליטי בעיקרו. כמעט כל מי שמעורב בו מחזיק באותה הדעה שבה אחז קודם שהחל פינוי האזרחים וכוחות צה"ל מהרצועה, ומנהל את הדיון תוך פזילה גלויה למתרחש ביהודה ושומרון.

מתנגדי הנסיגה משוכנעים שהיא החלישה את ישראל: הפינוי החד־צדדי לימד שישראל נכנעת ללחץ ולטרור. עוד קצת מאלה, והיא תיכנע גם בגזרות אחרות. תומכי הנסיגה משוכנעים שהיא דווקא חיזקה את ישראל: במקום להשקיע כוחות עודפים במשימות חסרות סיכוי, היא נלחמת רק על מה שחיוני. עובדה שמאז לא פונו שום עז ושום דונם.

אלה ואלה צודקים וטועים. כאמור, הכל פוליטי. מי שמאמין שיהודים צריכים להתיישב בכל נקודה בישראל, לא יבין את ההיגיון שבהתנתקות. ומי שראה ברצועה נטל מדיני וביטחוני, לא יבין לעולם מה יש לפחות מ־10,000 ישראלים לחפש בקרב כ־2 מיליון פלשתינים.

הנסיגה נתפסה כבריחה

ניסיון להסתכל על הדברים באופן אובייקטיבי, במידת האפשר, יציג את התמונה הבאה: מבלי להתייחס להחלטה עצמה, שהיתה פוליטית, ההתנתקות בוצעה באופן בעייתי. לא רק המהלך בפועל של פינוי אזרחים מבתיהם בידי כוחות צה"ל והטיפול הכושל במפונים, אלא עצם ההחלטה לסגת חד־צדדית. בדיוק כמו חמש שנים קודם לכן בלבנון, הנסיגה נתפסה כבריחה; גרוע מכך, במקום לחזק את בעלי בריתה ברשות הפלשתינית על ידי העברת שטחים והצבת דרישות בתמורה, ישראל מסרה את השטח בחינם, ולא רק שלא קיבלה דבר - היא קיבלה בתמורה את חמאס.

חמאס אמנם ניצל את החופש שניתן לו להתעצמות מואצת, אבל לא רק ההתנתקות אשמה בכך. הרקטות הראשונות נורו מהרצועה כבר בראשית 2001; פריצת הדרך בייצורן התאפשרה על רקע זרימה כמעט חופשית של מומחים ואמצעי לחימה מסיני לרצועה, שהתקיימה גם כאשר צה"ל החזיק בציר פילדלפי (שהיה גם בית הגידול למנהרות). היא אמנם הואצה מאוד אחרי נסיגת צה"ל, אבל אפשר שהיתה נמשכת בכל מקרה.

אבל התחזקותו הצבאית של חמאס היא רק צד אחד של העניין. במקביל, הוא הפך לריבון בעזה ולמי שאחראי לחיי היום־יום ולרווחתם של תושביה. עם הסמכות באה האחריות: למים, לחשמל, לביוב, לבריאות, לתעסוקה. במציאות של עזה - השטח הצפוף בעולם - זאת מעמסה כבדה, שהפכה עבור חמאס מנכס לנטל. אם ראשי הארגון חשבו בעבר שעוצמתם הצבאית תגן על הרצועה, היא עלולה בעתיד להביא עליה את חורבנה. זאת גם הסיבה שמאז סיומו של מבצע צוק איתן חושש חמאס מלצאת למערכה נוספת.

אבל ישראל לא פטורה מכישלונות בעידן שאחרי ההתנתקות. ההתחייבות המיידית שכל הפרה של הריבונות מעזה תיתקל בתגובה קשה התגלתה במהרה כמילים ריקות; אפילו חטיפתו של גלעד שליט הסתיימה - כעבור שנים - במחיר של עסקת שבויים שנויה במחלוקת, שעודדה חטיפות נוספות. חופש הפעולה הצבאי־מדיני־משפטי שנתנה ההתנתקות מעצם נסיגת ישראל לקו הגבול הבינלאומי, נוצל להשגת הרתעה חלקית בלבד.

המדיניות הישראלית לא השתפרה מאז. למעשה, ישראל מעולם לא הגדירה לעצמה באופן רשמי מה היא רוצה מעזה. על הספקטרום שבין שלום ודו־קיום (אוטופי) מצד אחד לכיבוש מהצד השני, כל תשובה זוכה. הפתרונות שניתנו היו תמיד נקודתיים וטקטיים; מעולם לא נעשה ניסיון אמיתי לקבוע מהם האינטרסים הישראליים בעזה ולשאוף להשיגם.

צל"ש למפונים ולתושבי העוטף

התוצאה בפועל היא שישראל תרמה להרחקת הרשות הפלשתינית מעזה, ובמשתמע להתחזקות חמאס. גם מול חמאס היא לא שאפה להגיע להסדרה או להכרעה, וגם כאשר פעלה - הגבילה את עצמה מאוד. התוצאה היתה תמיד חלקית וחמוצה; בהיעדר מדיניות, אין סיבה להניח שפעילות עתידית תסתיים באופן שונה.

אם יש בכל זאת שתי קרני אור בוהקות, הן מצויות במישור האזרחי. הראשונה בציבור המפונים, שעל אף השבר נהג בתבונה ובהיגיון, נמנע מאלימות ובנה את חייו מחדש. השנייה היא יישובי עוטף עזה. בהיעדר התנחלויות בתוך הרצועה, הפך העוטף לקו החזית, שתושביו הם קיר הברזל שמוכיח כבר 15 שנים שההתנתקות לא התחילה בגדר של הרצועה, אלא הסתיימה בה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו