מה עוד יעוללו לתומכי השמאל?

הייתי מאוד רוצה לכעוס על בני גנץ. למצוא בעצמי את הכוחות להסתער עליו, לצעוק, להגיב, לכתוב משהו ציני וחסר רחמים על האיש ועל מעשיו. להשמיע לו בלופ את "מה יש על הטלפון של בני" ואת "גנץ מגמגם", שני להיטי ענק שכתב והלחין ראש הממשלה. לטנף, להוציא קיטור, לצרוח, לשפוך חמתי על מי שרק לפני שבוע הפיח בי תקווה. אבל אין לי כוח. עייפתי. אין לי עוד מילים, גם לא אנרגיה. השבוע האחרון חנק אותי. אני רוויה, פצועה ומותשת, ולא רואה באופק נווה על פני מדבר שממה.

ולא, באמת מעולם לא היו לי ציפיות גדולות מפוליטיקאים. עבדתי איתם, ספגתי מהם, ראיתי אותם בחולשתם. נכחתי ברגעי רפיסות והתרפסות, ראיתי איך אנשים גדולים הופכים קטנים בבת אחת. חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי, שאני חסינה מציניות.

ובכל זאת המהלך של בני גנץ שבר אותי ואת רבים מחבריי. בעיקר מפני שפעם אחר פעם, מאז רצח רבין, אנחנו תולים תקוות בשחקני ספסל, שחקני חיזוק, במאמן החדש, רוכשים מינוי, צופים במשחקים ורואים את הקבוצה שלנו מאבדת כדורים ולא קולעת ומובסת בפלייאוף. גוש המרכז־שמאל כל כך חבול ומדוכא ועייף, שזה פשוט לא הוגן להנחית עליו עוד מכה אנושה.

אנחנו ההולכים בחושך, לא אלה של ספר תהילים שנר התורה יאיר להם את דרכם, אלא הדמויות של חנוך לוין שמסתובבות על הבמה בציפייה שמשהו יקרה ובידיעה שלא, אין סיכוי.

במחזה "הילד חולם" הילדים המתים מחכים למשיח. כשהוא מגיע, הם בטוחים שהנה הוא יעשה קסם וינקום במי שפגע בהם, "עכשיו, עכשיו! המיתר עומד לפקוע: השמיים - להיפתח, זה יקרה עכשיו" הם צועקים. אבל המשיח מתברר כאדם חלש ומפוחד ומבוהל, שממהר להשליך אל עבר המפקד והחיילים שעונים כדי לקנות לעצמו עוד זמן חיים.

שלוש מערכות בחירות ברציפות אנשים האמינו שאפשר. הם הגיעו לסבב הבחירות הראשון אחרי שכבר חוו אינספור טראומות; ההפסד של שמעון פרס לנתניהו, האכזבה מאהוד ברק, הדעיכה של אבי גבאי. בין לבין הם ראו את המדינה שהכירו ואהבו מתרסקת. תצעקו "אליטות" עד מחר, תגידו "זאת לא המדינה של אמא שלכם", הכל נכון. אבל זה לא ישנה את תחושת היעדר השייכות שתוקפת אותך מול מירי רגב משתלחת או חוק לאום או דיבורי סיפוח או כתבי אישום נגד ראש הממשלה.

אנחנו הגוש שבכל שנתיים חווה התנתקות מחדש: בכל פעם אנחנו נפרדים ממנהיג שבא, נוטע תקוות, ואז מרסק אותנו לקרשים. המרכז־שמאל הישראלי הוא פוסט־טראומטי. בתוספת קורונה וחשש קיומי והיעדר ביטחון כלכלי, זה פשוט יותר מדי.