תדרוך העיתונאים שקיים בנק ישראל השבוע התקיים עוד לפני פרסום התוכנית של האוצר לתמיכה בשוק - אותה תוכנית שראש הממשלה ביקש מהאוצר להכין בדחיפות. השורה התחתונה באותה מסיבת עיתונאים וירטואלית - שבה השתתפו, מלבד נגיד הבנק פרופ' אמיר ירון, גם המשנה לנגיד, אנדרו אביר, המפקחת על הבנקים ד"ר חדוה בר ובכירים נוספים בבנק - היתה קריאה לממשלה ולכנסת להתעלות מעל כל שיקול פוליטי ולאשר את התוכנית.
לכאורה מדובר בבקשה מוזרה, מכיוון שהנגיד קרא לתמיכה בתוכנית שאפילו לא גובשה סופית, אבל הרעיון ברור - התמיכה היא בהזרמת כסף לשוק, ועכשיו.
לפי מחלקת המחקר של בנק ישראל, עלות השבתת המשק בעצימות הנוכחית - פגיעה המוערכת בהשבתה של 35% מהפעילות, ובהנחה שההשבתה לא תימשך מעבר לחודש אפריל, היא 50 מיליארד שקלים. בהנחה שההשבתה תוחרף לכ־50% מהפעילות, העלות תגיע ליותר מ־69 מיליארד שקלים. אם הצעדים הללו יימשכו חודש נוסף, עד לסוף מאי, הם יעלו למשק 90 מיליארד שקלים בעצימות הנוכחית, או 127 מיליארד שקלים בהשבתת כ־50% מהפעילות המשקית.
פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל, הדגיש שההערכות הללו אינן כוללות פגיעות חיצוניות בכלכלה, דהיינו ירידה בביקוש לסחורות ושירותים מהארץ וכן לא את הפגיעה בעלות הנכסים - נכסים הוניים וריאליים, כגון נדל"ן. מחיר הנכסים נקבע, בין השאר, על ידי "תחושת העושר" של השחקנים בשוק, שכמובן נפגעת בימים אלה והפגיעה הזו לא תסתיים מייד עם סיום המשבר.
לפי מודל מקובל של הכלכלן פרופ' מילטון פרידמן, מחירי הנכסים מושפעים מצפי ההכנסות, או "עושר" השחקנים, שממנו נגזר המחיר המרבי שהם מוכנים לשלם על הנכסים. אבל יש עוד עלויות רבות שלא מתומחרות בתחשיב הזה, כמו הפגיעה ברפואה - על אותם חולים "אלקטיביים" שנמנע מהם טיפול, פגיעות נפשיות ממתח ובידוד, האטה בהצטיידות באמצעי ייצור ובתכנון עסקאות - מה שייתן את אותותיו בהמשך, עלות גבוהה של הוצאות משפטיות שינבעו מאי־קיום החוזים בתקופה הזו ועוד.
נגיד הבנק אמר בהקשר זה כי "מדיניות כלכלית נכונה, אשר אינה כבולה במוסכמות שהיו נכונות למשברים מסדרי גודל ואופי אחרים לחלוטין, היא זו שתכתיב את קצב היציאה מהמשבר והיא זו שתקבע את עומק פגיעתו". האמירה הזו של הנגיד חשובה מאוד - היא מתכתבת עם טענות שלפיהן הזרמת כספים לשוק עלולה רק להחריף את הבעיה.
אולם הטענות הללו מסתמכות על ניסיון של משברים מסוג אחר לגמרי, כמו משברי אשראי גדולים, שבהם אכן נכון יותר להתגבר על הקושי הפוליטי ולהניח למוסדות פיננסיים לספוג בעצמם את המחיר, גם אם מדובר בקריסתם. לכן מדגיש הנגיד את הצורך "להתנתק ממוסכמות", מכיוון שהמשבר הזה אינו דומה לשום משבר שידענו כתוצאה מאשראי, מלחמה וטרור, או מהלך טבעי של מחזור עסקים. אפילו לא מדובר במגיפה, אלא בצעדי השבתה יזומים שמטרתם למנוע, או להאט, את קצב התפשטותה.
תרחישי מלחמה
התרחישים שהציגה מחלקת המחקר של בנק ישראל קשים מאוד מבחינה כלכלית, במונחים של מלחמות, בכמה חזיתות, בעצימות גבוהה. אך עד כה הממשלה לא מוציאה את הסכומים המתאימים. ברור שלו היה מדובר במלחמה, כבר בשלב זה הוצאות הממשלה היו גבוהות פי כמה.
החשב הכללי באוצר, רוני חזקיהו, הופיע בפני ועדת הכספים וביקש את אישורה למתן ערבויות מדינה בהיקף של 480 מיליוני שקלים לקרן ההלוואות לעסקים. האוצר אמר שיפצה עצמאים בסכום פעוט של עד 6,000 שקלים, אך גם זה טרם הוברר.
ל־700 אלף "מובטלי הקורונה" שבחל"ת, שככל הנראה יהיו יותר ממיליון כאלה עד החג, נאמר שיקבלו 70% משכרם - סכומים שטרם שולמו, אך כבר הוברר שמדובר במדרגות שלמעשה הנמוכה שבהן תהיה מחצית משיעור זה - כ־35% בלבד.
כלכלת בריאות
במשברים אין תשובות נכונות אבסולוטית, מדובר בניהול סיכונים. ההגבלות בארץ החלו כבר מסוף חודש ינואר. בדיעבד, כבר כעת נשמעת ביקורת על המהלכים האיטיים מדי, על כך שההגבלה הגורפת שלפיה כל מי ששב מחו"ל נכנס לבידוד, לא ניתנה קודם לכן. אך הביקורת הזו לא הוגנת ולא מושכלת. להגבלות הללו, כפי שראינו, יש מחיר וכדי לשלם אותו אנחנו צריכים להיות בטוחים יותר בתמורה. בהמשך נראה שהביקורת הזו בהחלט משפיעה על מקבלי ההחלטות, כמו גם הפאניקה מהלא נודע ומהפחד הקמאי האופף אותנו מפני וירוסים.
כשהנשיא טראמפ התייחס לפני כמה שבועות לקורונה כאל מגיפת שפעת, הוא זכה למתקפה. אלא שהמציאות עד כה אינה סותרת את ההשוואה שלו. בינתיים, בארץ, שיעור החולים באופן קשה מהקורונה עומד על 18 ל־1,000 חולים. מספר החולים בארץ ובעולם אינו מוכח ככזה המתפשט באופן אקספוננציאלי, אלא אם כן מניחים הנחות פסימיות במיוחד על המשך התפשטותה.
הנשיא טראמפ ראה את נתוני השפעת המצויה, לפיהם ב־2018 מתו שם כ־60 אלף אנשים. ב־2019 - 19 מיליון אמריקנים חלו בשפעת ו־180,000 מהם אושפזו, כ־32,000 מהם מתו. גם בישראל מתים כ־1,000 איש בשנה משפעת, לכן ההשוואה של טראמפ, שבאה להכניס את המערכת לפרופורציה, אינה מופרכת מעיקרה.
אצלנו הגדיר זאת נגיד הבנק כי "בסופו של יום, בלי בריאות אין כלכלה, אבל גם בלי כלכלה לא תהיה בריאות". כך שבהחלט יש טעם בהבנה שהמגיפה הזו דורשת ניהול סיכונים. משמעות תובנה זו שהשאיפה להגיע לאפס תמותה היא לא ריאלית, והשאיפה לצמצם את התמותה צריכה להלום את מחיר המניעה.
הרי לכאורה מדי שנה ראוי לנו להטיל מגבלות התקהלות כדי למנוע את השפעת, שגובה מחיר דמים לא קל. ומה עם מחיר תאונות הדרכים? ומחיר 5,000 נפשות שמתים מדי שנה מזיהומים בבתי חולים? האם עולה על דעתנו להקים בתי חולים חלופיים ולהשקיע עוד עשרות מיליארדים כדי למנוע את מותם של אותם אלפי מתים? ומה עם סיכוני הטרור שאנחנו נדרשים ללמוד לחיות איתם במקום למצוא פתרונות טוטאליים של מניעתם? כל אותן דוגמאות הן למעשה משברים מנוהלים, שבהם אנחנו בוחרים ביודעין בדרך שמביאה למותם של אנשים, כדי לשמר שגרת חיים. האם דווקא משבר הקורונה דורש התנהלות אחרת לגמרי?
לצד אמרות הנשיא טראמפ, הוא הכריז השבוע על חבילת תמיכה במשק בהיקף של 2 טריליון דולר. מדובר בסכום חסר תקדים, ששווה לכ־40% מהתקציב הפדרלי השנתי, כמו כ־200 מיליארד שקלים בישראל. אלא שבישראל נגיד הבנק נקב במספר צנוע של 15 מיליארד שקלים, שדרושים כחבילת סיוע מיידית לשוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו