סמל סטטוס

עיתונאי צרפתי שהפך ממתנגד המונרכיה לסמל מין, מלמד על חמקמקותה של אמת היסטורית

כיוון ששמעתי מעוד איזה סקר או מחקר שהציבור לא סומך על התקשורת ועיתונאים אינם אמינים בעיניו, נהיה חיוביים, נספר לכם סיפור על עיתונאי נערץ, על אמת היסטורית חמקמקה ועל איברים מפורסמים. אני מזהיר מראש, אם אתם ברנשים וברנשיות שנבוכים או מתעצבנים מסיפורים על פאלוסים, אני מבקש מכם במלוא הרגישות לוותר על החוויה.

כידוע, במזרח לא חסרים מקדשים לפאלוס. לא נמנה את כולם אבל כמובן לינגאם ההינדי, איברו של האל שיווה, אל ההרס והשינוי או למצער - המקדשים היפניים. 

מתוך הסרט "רספוטין" (1996)

גם למצרים הקדמונים היה אל עם פאלוס בולט - האל מין (ואין קשר אטימולוגי למילה "מין" העברית). מין היה אל הפריון, ובתקופה התיכונה במצרים הפרעונית היה לו תפקיד חשוב בטקס ההכתרה של פרעה חדש. אבל את הפרט הזה תגלו לבד, כי יש גבול גם לצרפתית שאני יכול להכניס לטור. 

אבל אלים עם זקפה מקודשת הם לא חוכמה, מה תגידו אם אומר לכם שהזקפה הכי מתוירת במערב שייכת בכלל לעיתונאי? וכל הסיפור אירע בדיוק בשבת לפני 150 שנה, אז בואו נתחיל. 

בחלקה 92 בבית הקברות המפורסם "פר לשז" (Pere la Chaise) בפריז, שוכן הקבר של העיתונאי ויקטור נואר, קבר שהפך לאתר עלייה לרגל. המצבה היא פסל ברונזה בגודל טבעי של המנוח אחרי שנורה למוות. הפַּסל דאלו, שעמל על הפסל 20 שנה לאחר האירוע המצער, בחר להציג את נואר בצורה ריאליסטית. פניו מסכת מוות מדויקת אבל חלק אחר של האנטומיה של נואר מושך את תשומת לב, משום מה. הפַּסל החליט להעניק לוויקטור המנוח בשנתו הנצחית בליטה הגונה מתחת לחגורה. בליטה שאינה משתמעת לשתי פנים. 

הנה לכם עיתונאי שהפך למונומנט פריזאי היסטורי. במהלך השנים לוטשה גבריותו של נואר בידיהן של נשים רבות שהפכו את הקבר למוקד עלייה לרגל כסגולה לפריון. המיתוס הוא כי חיכוך בבליטה הוא סגולה לנשים המתקשות להרות. 

הוראות ההפעלה קובעות כך: אם מניחים פרחים מתחת לכובעו השמוט, מנשקים אותו בשפתיו ומשפשפים את הבליטה מקבלים פריון, חיי מין סוערים ובמקרים מסוימים גם זיווג בתוך שנה. 

מדריכי תיירים מספרים כי נואר היה עיתונאי בינוני אך מאהב מתוחכם ואלגנטי, שנהרג בדו־קרב עם דודנו של נפוליאון השלישי כיוון ששכב עם ארוסתו. הסיפור שונה. 

נואר, שם עט, נולד בשם איבן סלמון למשפחה יהודית שהמירה דתה לקתוליות. תמונתו מעידה שהיה בחור יהודי נמוך ושמנמן ולא ולנטינו עם שארם של ז'אק ברל. ב־11 בינואר 1870 נשלח נואר על ידי עורך העיתון שלו, פסקל גרוסה, להעביר לנסיך פייר נפוליאון, אחיינו של הקיסר נפוליאון השלישי, הזמנה לדו־קרב בשל עלבונות שהטיח בו האחרון. כאן חלוקות הדעות. הגרסה המקובלת היא שהנסיך העצבני התרגז על עזות המצח של העורך, קילל את השליח ולבסוף שלף את אקדחו וירה בו. הנסיך מצידו טען שנואר ניסה לשלוף אקדח והוא ירה בו כהגנה עצמית. בית המשפט קיבל את גרסת הנסיך. 

במותו, הפך נואר לסמל של מתנגדי השלטון המלוכני. מהומות פרצו בפריז. מתנגדי המשטר ביקשו לקיים הלוויית המונים ולקוברו ב"פר לשז". אחיו של נואר, לואי, חשש שהשלטונות יערכו טבח במשתתפי ההלוויה והצליח לסכל את התוכנית. נואר נקבר בבית קברות בפרברים. עשרות אלפים ליוו אותו. כעבור 20 שנה, לאחר נפילת השלטון המלוכני, הועבר ארונו לקבורה ב"פר לשז" ואז הוזמן הפסל. 

השנים חלפו, המלוכה נשכחה ואף אחד לא זוכר שנואר התחיל כסמל של מתנגדי המונרכיה. מכאן אתם למדים על חמקמקותה של אמת היסטורית. נואר, שמותו הסתמי בידי נסיך פריבילגי הפך לסמל למאבק דמוקרטי במלוכה, עבר טרנספורמציה לסמל סקס אגדי. והכל בגלל פסל עם ראש פרברטי.

ברור הרי שאלמלא הבליטה, מי היה זוכר אותו. החסרים אומללים שנרצחו בגחמה שלטונית? הבליטה העניקה לנואר חיי נצח. מעניין מה היה מעדיף נואר עצמו, סמל נשכח של מאבק לחירות או סמל מין? 

ומצרפתי לרוסי, אבל נישאר בפריז בתעתועי היסטוריה ובאותו אזור חיוג אנטומי. גרגורי יפימוביץ' רספוטין נולד בכפר קטן בסיביר, ועלה לגדולה כמיסטיקן בעל שם המקורב למשפחת הצאר ניקולאי ובמיוחד לצארינה. רספוטין דנן, על אף זקנו הארוך שלאחר שנים של שימוש כמפית הכיל כמות לא מבוטלת של מזון רקוב, היה מכונת סקס שעירה שלא ידעה שובע, ובעיקר בעל מידות שעליהן דיברו בחצרות האצילים בהתפעלות השמורה לפלאי עולם. 

נקצר לסוף. פליקס יוסופוב, הנסיך הרוסי והאיש העשיר ברוסיה, לא סבל את רספוטין, ובדצמבר 1916 הזמין אותו לארמון לפגוש את אשתו אירנה, שנחשבה לאישה היפה ברוסיה. נאמר כך, אם מזמינים אותך לארמון, אל תגיע. ההיסטוריה מלאה דוגמאות של אנשים שבאו לארמון וגמרו רע. אבל רספוטין התייצב. על פי זיכרונות יוסופוב, רספוטין אכל בתיאבון רב כמות עצומה של עוגות וגלונים של יין, שהיו מהולים בציאניד בכמות שיכולה להרוג גן חיות, אבל רספוטין לא התרגש מזה וחיכה לעוד מנות. יוסופוב המתוסכל שלף אקדח וירה ברספוטין.

האחרון החל במנוסה בין חדרי הארמון עד שנורה וחוסל. כנהוג במקומותיהם, עשו בגופה שפטים ובין השאר היה מי שחשב שלחתוך את אותו איבר מפורסם ולהשליך בטרקלין יהיה רעיון טוב. איכשהו על פי הסיפורים, אחת המשרתות נתקלה בדבר, החליטה לאמץ אותו ושימרה אותו. רספוטין נקבר בלי 30 סנטימטר מגופו. ומכאן מתחילה האודיסיאה. 

ארבע שנים מאוחר יותר, צץ הפין הנעלם בקרב קבוצת אצילות גולות מרוסיה שהתגוררו בפריז. גבריותו המשומרת של רספוטין הפכה בינן לאביזר פולחני. חפץ מקודש. לאחר שבתו של רספוטין, מריה רספוטינה, שמעה על הכת החדשה, היא דרשה להחזיר לרשותה את הנכס, וכך היה. 

ב־94', 17 שנה לאחר מות מריה, צץ אמריקני שטען כי ברשותו החפץ המשפחתי. בדיקה העלתה שמדובר במלפפון ים. 

ב־2004 הכריז הרופא הרוסי איגור קנייזקין, ראש המרכז לפרוסטטה באקדמיה למדעים, על הקמת מוזיאון ארוטיקה בסנט פטרבורג, הראשון ברוסיה. הוא הציג את האיבר המשומר שנרכש לטענתו ב־8,000 דולר מסוחר עתיקות צרפתי. בהצהרה לתקשורת הוא טען שמבט במוצג המוזיאוני מרפא מייד אימפוטנציה. 

האם אכן מדובר בדבר האמיתי? ד"ר קנייזקין לא מוכן לתת את המפלצת המשומרת לבדיקה. זואולוגים שראו את המוצג טענו בתוקף שהוא היה שייך פעם לסוס. תעלומה.

נאמר כך, אם מזמינים אותך לארמון, אל תגיע. ההיסטוריה מלאה דוגמאות של אנשים שבאו לארמון וגמרו רע

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו